תיאוריית ההגנות (לשעבר מנגנוני הגנה) נותרה אחת התרומות הקליניות הפוריות ביותר של הפסיכואנליזה, אולם בעבודה יישומית בת זמננו ההגנות אינן מובנות עוד אך ורק כמנגנונים המעוותים אמת. הן מוכרות כאסטרטגיות ויסות אדפטיביות המנהלות אפקט, משמרות קשרים יחסיים ומקיימות תחושת עצמי בת־קיום. לפיכך, עבודה יעילה עם הגנות אינה פירוקן המוקדם, אלא הבנת הבעיות שהן פותרות והמחירים הנפשיים שהן גובות.
הגנות כוויסות
מנקודת מבט יישומית, הגנות מובנות באופן מיטבי כצורות של ויסות אפקט. אינטלקטואליזציה מקררת רגש מציף; הומור ממיר בושה לחוויה הניתנת לשיתוף; השלכה ממקמת מחדש תוקפנות בלתי נסבלת; דיסוציאציה מגינה מפני הצפה טראומטית. גם הגנות נוקשות או יקרות שומרות על רציפות נפשית. העמדה הקלינית מתחילה בסקרנות: איזה אפקט נעשה ניתן לניהול באמצעות פעולה זו?
בפועל, מטופלים כמעט שאינם מציגים הגנות כמנגנונים בדידים. במקום זאת הן מופיעות כסגנונות הוויה — נשלט, מתמסר, אירוני, לוחמני, מנותק. זיהוי דפוסים אלה מאפשר למטפל להסיק על המרחב הרגשי שנמנע או מווסת.
תפקודי האגו והקיבולת
תיאוריית ההגנות כרוכה באופן הדוק במושג תפקודי האגו. היכולת לווסת דחפים, לשאת אמביוולנטיות, לקיים קשב, לסמל חוויה ולמנטל מצבים מנטליים מעצבת את אופן פעולת ההגנות. מטופל בעל מבנה יציב יחסית עשוי להסתמך על הדחקה או רציונליזציה; מטופל שברירי מבחינה מבנית עשוי להזדקק לפיצול או דיסוציאציה כדי לשמור על קוהרנטיות.
להבחנה זו יש השלכות טכניות. פרשנות של הדחקה עשויה להרחיב מודעות, בעוד שפרשנות של פיצול אצל מטופל שברירי עלולה להוביל לקריסה. הערכת קיבולת האגו משיבה על שאלה יסודית: האם המטופל מסוגל להשתמש בתובנה ברגע זה?
טכניקה קלינית: עבודה עם הגנות
עבודה יישומית עם הגנות מתקדמת לרוב לאורך רצף מדורג. התערבויות ראשוניות מבהירות דפוסים (“אני שם לב שאתה נע לעיתים קרובות לניתוח כאשר הרגש עולה”). בהמשך נקשרת ההגנה לאפקט (“נראה שהחשיבה מסייעת לך להחזיק את העצב במרחק”). התערבויות פרשניות ממקמות את ההגנות בהקשרים יחסיים או התפתחותיים (“ייתכן שהבעת צורך הובילה בעבר לאכזבה”).
המטרה אינה ביטול ההגנות אלא גמישות הגנתית. מטופלים מפיקים תועלת כאשר ההגנות הופכות לבחירה ולא להכרח.
העברה נגדית ככלי אבחוני
לעיתים קרובות ההגנות מתגלות דרך ההעברה הנגדית. שעמום של המטפל עשוי לאותת על אינטלקטואליזציה; בלבול עשוי לשקף תהליכים השלכתיים; לחץ להרגיע עשוי להעיד על חרדת תלות המוגנת באמצעות צייתנות. תגובות אלה מספקות גישה עקיפה למצבי אפקט מוגנים.
בסופו של דבר, עבודה על הגנות תומכת בהרחבת סבילות האפקט וביכולת הייצוגית. כאשר רגשות שבעבר הודפו נעשים בני־חשיבה ובני־שיתוף, הנוקשות ההגנתית מתרככת. המשימה הטיפולית היא אפוא פרדוקסלית: לכבד את ההגנות כהישגים מגִנים, ובד בבד להפוך אותן בהדרגה לפחות הכרחיות.
