ניטשה, כך נדמה, הפך את המשפט “אלוהים מת” לסיסמת־על של מודרניות מרדנית. אבל מי שקורא אותו בעדינות מגלה שהטון רחוק מחגיגה. זה לא “סוף הדת—יאללה מסיבה”, אלא משהו כמו דו״ח פתולוגי: אירופה איבדה את העוגן המטאפיזי שלה, ואף אחד עדיין לא הפנים את זה עד הסוף. כדי להבין את רעיון מות האל אצל ניטשה, צריך לשמוע בו לא עמדה תאולוגית בלבד, אלא אבחנה על מצב תרבותי—על שינוי עומק באופן שבו אנשים מבינים אמת, מוסר ומשמעות.
מוות איטי לפני ההכרזה
כבר לפני המאה ה־19 התרבות המערבית “הרגה” את אלוהים בהדרגה—לא באמצעות איסור על אמונה, אלא באמצעות הזזת מוקדי סמכות. המדע נעשה שפה של ודאות; ביקורת המקרא וההיסטוריוגרפיה למדו לקרוא כתבי־קודש כטקסט אנושי; המהפכות הפוליטיות החליפו היררכיה מקודשת בריבונות העם. ובחיי היום־יום, העיר, העיתון, המפעל והשוק התחילו לתפקד ככוחות שמעצבים את האדם—לעתים יותר מן הכנסייה.
הנקודה החשובה היא שלא צריך שכולם יפסיקו להאמין כדי שמשהו “ימות”. תרבות יכולה להמשיך להשתמש במילים דתיות, ועדיין לאבד את התפקיד שהדת מילאה. ניטשה חד במיוחד להבחנה הזו: “מות האל” אינו רק סיפור על אמונה פרטית, אלא על היעלמותו של אופק משותף שבו הטוב, האמת והמשמעות נראו מעוגנים “מעבר” לבחירה האנושית.
למה זה משבר, לא ניצחון
אם אלוהים היה הערב לכך שלעולם יש פשר—נקודת ייחוס עליונה—אז “מות האל” הוא אובדן של כוח־כבידה תרבותי. אפשר להמשיך לומר “טוב” ו”רע”, “חובה” ו”אמת”, אבל הקרקע שמתחת למילים מתחילה להיסדק. ניטשה חושש במיוחד מהאפשרות שאנשים יוותרו על המטאפיזיקה הנוצרית, אך ימשיכו להחזיק במוסר הנוצרי כאילו הוא עדיין מחויב־מציאות. זה דומה לחיים על ירושה אחרי שמכרת את הבית: לזמן מה זה עובד, ואז מגיעה ההתפכחות.
מכאן נכנס המושג המאיים של ניטשה: ניהיליזם. לא כהתרסה צעירה, אלא כעייפות רוחנית—תחושה ש”שום דבר לא באמת מחייב”, ש”אין ערך סופי”, שכל ערך הוא בסוף או שריד היסטורי או אסטרטגיה חברתית. בעיני ניטשה, הסכנה אינה שהאדם נעשה חופשי; הסכנה היא שהאדם יישאר רעב לאבסולוטי, אבל בלי מקור שיכול לספק אותו—ואז יחפש אלוהים חדש בתחפושת.
ניטשה אינו מציב את ההכרזה שלו במנזר אלא בשוק. הבחירה הזו חושפת משהו על המודרניות: עולם רועש של עסקאות, דעות, וזרימה בלתי פוסקת, שבו אנשים יכולים להיות “לא מאמינים” ובכל זאת לא להבין מה המשמעות של אי־אמונה. הם הסירו את אבן הראשה בקשת—ומופתעים כשהמבנה מתחיל לרעוד.
השאלה שהמודרניות לא יכולה לברוח ממנה
הרקע לטענת “אלוהים מת” הוא פשוט ואכזרי: אם העוגן הישן מתערער, המוסר הישן לא יוכל להישאר יציב לנצח. משהו ימלא את הריק—אידאולוגיות, לאומיות, פוליטיקה משיחית, או פולחנים חדשים שלא יקראו לעצמם פולחן. ניטשה לא מציע כאן סוף לסיפור, אלא מפנה אותנו לשאלה המודרנית ביותר: אם משמעות אינה מובטחת מלמעלה—מי יעז ליצור אותה, ובאיזה מחיר?
