בין השנים 1929 ל־1935 כתב אנטוניו גראמשי כ־3,000 עמודים במחברות בזמן שישב בכלא של המשטר הפשיסטי באיטליה. הוא נעצר ב־1926 כמנהיג המפלגה הקומוניסטית, מול תובע שהכריז: "עלינו למנוע מהמוח הזה לפעול במשך עשרים שנה." אך הכלא, במקום להשתיק את גראמשי, הפך לזירה של יצירה רעיונית אדירה. בתנאים פיזיים קשים, תחת השגחה מתמדת ובריאות מתדרדרת, הוא פיתח מושגים שעתידים לעצב מחדש את המחשבה הפוליטית הרדיקלית.
נושאים ומבנה: מחשבה בתנועה
מחברות הכלא כוללות 33 מחברות המכסות שורה ארוכה של נושאים: פילוסופיה, היסטוריה, פוליטיקה, תרבות ובלשנות. הן אינן חיבור שיטתי, אלא אוסף של הערות, הרהורים ומחשבות מתמשכות. צורה זו נולדה הן מתנאי הכלא והן מן המתודה הדיאלקטית של גראמשי, שהעדיף חקירה פתוחה על פני אמירות דוגמטיות. בין הנושאים המרכזיים: הגמוניה, תפקידם של אינטלקטואלים, המדינה, החברה האזרחית וההיסטוריה האיטלקית — במיוחד הכישלונות של ניסיונות מהפכניים בעבר.
חידוש מתודולוגי: פילוסופיית הפרקסיס
גראמשי פיתח את מה שכינה "פילוסופיית הפרקסיס" — גרסה מורכבת ופתוחה של המחשבה המרקסיסטית. במקום רדוקציה כלכלית, הוא הדגיש את הצורך בניתוח מצבים היסטוריים קונקרטיים ולא ביישום נוסחאות מופשטות. הוא שילב באופן הדוק בין ניתוח תרבותי לבין ניתוח פוליטי, והראה כי מבנים כלכליים אינם קובעים לבדם את תוצאות המאבק החברתי. גישה זו אפשרה להבין טוב יותר מדוע תנועות מהפכניות מצליחות במקום אחד ונכשלות באחר.
מורשת ופרשנות: טקסט פתוח לדורות
מחברות הכלא פורסמו רק אחרי מלחמת העולם השנייה, ורק לאחר מכן זכו להפצה בינלאומית. המבנה המקוטע ושפת ה"איזופוס" שבהן השתמש גראמשי כדי לעקוף צנזורה יצרו אתגר פרשני עבור קוראים שונים. לא בכדי מסורות פוליטיות רבות תבעו בעלות עליו: מאירו־קומוניסטים שראו בו מורה דרך לסוציאליזם דמוקרטי ועד תיאורטיקנים פוסט־קולוניאליים שנעזרו בו לניתוח אימפריאליזם תרבותי.
עושרן של המחברות ממשיך לייצר קריאות חדשות, והן נותרות טקסט יסוד לכל מי שמבקש להבין כיצד משתנים רעיונות, מוסדות וכוחות חברתיים — וכיצד נבנית מהפכה לא רק ברחובות, אלא גם בתודעה.
