הזכות להגדרה עצמית נחשבת לאחת מהאבני היסוד של המשפט הבינלאומי המודרני. היא מופיעה במסמכים מכוננים כמו מגילת האומות המאוחדות (1945), הכרזת העצמאות של המושבות (1960), ובשתי האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות האדם (1966). עם זאת, מימושה בפועל נע בין אידיאל אוניברסלי לבין מציאות פוליטית-משפטית מורכבת, התלויה בנסיבות ובאיזונים עדינים.
מהי הזכות להגדרה עצמית?
הזכות להגדרה עצמית היא הזכות של עמים לקבוע בעצמם את מעמדם הפוליטי ואת דרכי התפתחותם הכלכלית, החברתית והתרבותית. בשונה מזכויות אדם אינדיבידואליות, מדובר בזכות קולקטיבית, השייכת לעם או לקבוצה אתנית/תרבותית בעלת מאפיינים משותפים.
המשפט הבינלאומי אינו קובע קריטריונים חד-משמעיים לשאלה מיהו "עם" בעל זכות זו, אך קיימים מרכיבים מקובלים, כגון שפה, תרבות, טריטוריה היסטורית, זהות משותפת, ולעיתים גם תודעה פוליטית. יחד עם זאת, עצם ההכרה בזכות אינה בהכרח מעניקה אוטומטית זכות למדינה ריבונית.
מקור הזכות והתפתחותה
הזכות להגדרה עצמית הופיעה כבר בעידן וילסון בתום מלחמת העולם הראשונה, אך קיבלה מעמד משפטי מחייב רק לאחר מלחמת העולם השנייה. סעיף 1(2) למגילת האומות המאוחדות מציין את "פיתוח יחסי ידידות בין האומות על בסיס כיבוד עקרון השוויון בזכויות וההגדרה העצמית של העמים", כסעיף מטרה מרכזי של האו"ם.
בשנות ה-60, בעיקר בעקבות גלי הדה-קולוניזציה, עוגנה הזכות במסגרת המשפט הבינלאומי המנהגי והחוזי. החלטת האו"ם 1514 משנת 1960 הצהירה כי "לכל עַם קיימת הזכות המלאה להגדרה עצמית", והובילה להכרה נרחבת בזכות זו למושבות לשעבר. עם זאת, ההכרה הוגבלה להקשרים של קולוניאליזם או כיבוש, ולא הוחלה באופן גורף על קבוצות מיעוט אתניות במדינות ריבוניות.
מתח בין ריבונות לבין הזכות להגדרה עצמית
הקונפליקט המרכזי סביב הזכות להגדרה עצמית נוגע לשאלת היפרדות חד-צדדית. מצד אחד, למשפט הבינלאומי חשובה שמירת שלמותן הטריטוריאלית של מדינות קיימות (עקרון הריבונות). מצד שני, כאשר קבוצה לאומית סובלת מדיכוי שיטתי, קיים טיעון שהזכות להגדרה עצמית עשויה לכלול גם זכות להיפרדות.
בתי הדין הבינלאומיים, כמו בית הדין לצדק בהאג (ICJ), נקטו לרוב בגישה מאוזנת. בחוות דעת מ-2010 בנוגע להכרזת העצמאות של קוסובו, נקבע כי ההכרזה אינה מפרה את המשפט הבינלאומי – אך גם לא הוכר בהכרח בזכות כללית להיפרדות.
סיכום: עקרון אוניברסלי, מימוש פוליטי
הזכות להגדרה עצמית נתפסת כיום כחלק בלתי נפרד מהמשפט הבינלאומי הפומבי וכהמשך לתפיסות של חירות, שוויון ודמוקרטיה. היא מגשרת בין עקרונות של צדק היסטורי לבין צורכי יציבות בינלאומית. בפועל, מימושה תלוי במשא ומתן, הכרה בינלאומית ובנסיבות סוציו-פוליטיות מורכבות.
הדילמה בין שאיפה לאומית לבין ריבונות מדינתית נותרת פתוחה, כאשר כל מקרה נבחן לגופו – בין אם מדובר בכורדים, בטיבטים, בפלסטינים או בקטלונים. כך נמשכת ההתלבטות בין עקרון לבין פרגמטיקה, בין משפט לצדק.
ראו גם: המקורות הרעיוניים של ההגדרה העצמית
מתוך: סיכומים באזרחות
