הרקע להקמת מדינת ישראל – סיכום

הצהרת בלפור

ב-2 בנובמבר 1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, פרסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור, שבה הביעה תמיכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ההצהרה, שנשלחה במכתב רשמי מאת שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, ללורד ליונל וולטר רוטשילד, נועדה לתת תוקף בינלאומי לשאיפות הציוניות להקים ריבונות יהודית בארץ ישראל.

באותה תקופה, בריטניה ניהלה מערכה צבאית נגד האימפריה העות'מאנית, ששלטה בארץ ישראל במשך מאות שנים. כאשר פורסמה ההצהרה, בריטניה כבר החלה בכיבוש האזור הדרומי של הארץ מידי הטורקים, וכמה שבועות לאחר מכן כבשה את ירושלים. הצהרת בלפור עוררה תקוות עצומות בקרב היישוב היהודי והציונות העולמית, והיו אף יהודים דתיים שראו בכך אות לבואם של ימות המשיח. עם זאת, היא כללה גם סעיף שהתייחס לזכויות התושבים הלא-יהודים בארץ ישראל, אשר נועד להרגיע את החששות של האוכלוסייה הערבית המקומית והמעצמות האחרות.

המנדט הבריטי

מנדט הוא אישור בינלאומי שניתן למדינה לשלוט באזור מסוים באופן זמני, מתוך מטרה להכשיר אותו לעצמאות. בשנת 1922, קיבלה בריטניה מ'חבר הלאומים' כתב מנדט על ארץ ישראל, אשר כלל בתוכו את הצהרת בלפור. בכך הוענקה לבריטניה אחריות לשלוט בארץ ישראל ולהכין את הקרקע להקמת בית לאומי יהודי, תוך שמירה על הזכויות האזרחיות והדתיות של התושבים הלא-יהודים.

בריטניה שלטה בארץ ישראל משני עברי נהר הירדן, אך בשנת 1922 הפרידה את עבר הירדן המזרחי (כיום ירדן) והגבילה את ההתיישבות היהודית אליו. בכך נוצרה תחושת אכזבה בקרב התנועה הציונית, אך במקביל נמשכה העלייה היהודית, התפתחות היישוב העברי והקמת מוסדות לאומיים שהיוו תשתית למדינה העתידית.

עם השנים, התגברו החיכוכים בין היישוב היהודי לאוכלוסייה הערבית, שהובילו לפרעות, מהומות ומרד ערבי גדול בשנות ה-30. בריטניה ניסתה לפשר בין הצדדים באמצעות ועדות חקירה והצעות לחלוקה, אך לבסוף, לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, התחזק הלחץ הבינלאומי למצוא פתרון לבעיית ארץ ישראל.

החלטה 181 של האו"ם (תכנית החלוקה)

בעקבות סיום המנדט הבריטי ומאבקי היהודים והערבים, העבירה בריטניה את שאלת ארץ ישראל לאו"ם. ב-29 בנובמבר 1947, קיבלה עצרת האו"ם את החלטה 181, הידועה כתכנית החלוקה, שקבעה כי ארץ ישראל תחולק לשתי מדינות – יהודית וערבית, כאשר ירושלים ובית לחם יהיו תחת שליטה בינלאומית.

לפי התכנית, 55% משטח הארץ יועד למדינה היהודית, ו-45% למדינה הערבית. ההחלטה קבעה גם כי שתי המדינות יתקיימו כמשטרים דמוקרטיים, יתקיימו בהן בחירות חופשיות, ותובטח שמירה על זכויות האדם והמיעוטים.

ההנהגה היהודית, בהובלת דוד בן-גוריון, קיבלה את תכנית החלוקה למרות פשרותיה. לעומת זאת, ההנהגה הערבית דחתה אותה על הסף, וביום למחרת החלו פעולות איבה שהובילו למלחמת העצמאות.

הקמת מדינת ישראל

במהלך מלחמת העצמאות, ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), הכריז היישוב היהודי על הקמת מדינת ישראל. במגילת העצמאות התחייבה המדינה לשמור על שלטון דמוקרטי, זכויות טבעיות וזכויות מיעוטים, בהתאם לרוח החלטת האו"ם. עם זאת, המסמך לא כלל קביעה ברורה של גבולות, מאחר שבאותו הזמן התנהלה מלחמה, וישראל שאפה להרחיב את שטחה.

החלטה 181 גם קבעה כי ירושלים תהיה עיר בינלאומית, אך במגילת העצמאות לא צוין מעמדה של העיר, מתוך כוונה להשיג שליטה יהודית באזור. בהמשך, ישראל הצליחה לכבוש את מערב ירושלים ולבסס בה ריבונות יהודית.

הכרזת המדינה סימנה את סיום השלטון הבריטי ותחילת תקופה חדשה בהיסטוריה של העם היהודי, שבה מדינת ישראל הפכה לבית הלאומי הריבוני של העם היהודי.

ראו סיכום נוסף: הרקע להקמת המדינה והכרזת העצמאות