במיתולוגיה היוונית, סיפורם של גאיה ואורנוס הוא סיפור יסוד המתאר את מקורות העולם ואת שושלת האלים. גאיה, האדמה, הייתה אחת מהאלוהויות הקדומות, שהופיעו עם שחר הבריאה, ונחשבת במיתולוגיה היוונית לאם כל האלים. היא הייתה האנשה של הקרקע עצמה, שייצגה את הפוריות, הצמיחה והחיים.
אורנוס, שפירוש שמו ביוונית היה "שמיים", היה האנשה של הרקיע. הוא גם היה אלוהות קדמונית, ויחד עם גאיה, הם יצרו את הזוג הראשון של הקוסמוס. אורנוס הפך לבעלה של גאיה, והאיחוד ביניהם סימל את ההרמוניה המושלמת בין האדמה לשמים.
מהאיחוד של גאיה ואורנוס נולדו כמה דורות של ילדים, כולל שנים עשר הטיטאנים, שלושת הקיקלופים ושלושת ההקטונכיירים (ענקים בעלי מאה ידיים). עם זאת, אורנוס היה אב אכזר. מחשש שילדיו יפלו אותו, הוא כלא את הקיקלופ וההקטונכייר עמוק בתוך האדמה, מה שגרם לגאיה כאב ומצוקה גדולים.
במצוקתה זממה גאיה כנגד אורנוס. היא יצרה מגל אדיר ואספה את הטיטאנים לקנוניה כנגד האב הרשע. היא פנתה לילדיה לעזרה, אבל רק הטיטאן הצעיר ביותר, קרונוס, היה אמיץ מספיק כדי להיענות לאתגר. גאיה חימשה את קרונוס במגל, והם הציבו מארב לאורנוס כשהתקרב לגאיה. כשאורנוס בא לשכב עם גאיה, קרונוס תקף אותו, סירס אותו במגל, ומטיפות הדם שנפלו על כדור הארץ, קמו גזעים חדשים. איברי המין הכרותים של אורנוס הושלכו לים, ומהקצף יצאה אפרודיטה, אלת האהבה והיופי.
מעשה אלים זה סימן את סוף שלטונו של אורנוס ואת עלייתו של קרונוס, ששחרר את אחיו מהכלא אך למד מאימו שגם הוא צפוי לגורל דומה לשל אביו, כלומר להיות מודח על ידי בנו זאוס.
