לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה, הוגים ופילוסופים רבים ביקשו להבין כיצד נוצר הקרקע להשתלטות משטרים טוטליטריים ולתמיכה ההמונית בהם. אחד מאלו שניסו לענות על שאלה זו היה תיאודור אדורנו, הוגה דעות יהודי-גרמני, אשר העלה את המושג "האישיות הסמכותנית" כהסבר פסיכולוגי לנטיות סמכותניות ולגילויי אנטי דמוקרטיות.
על פי אדורנו, האישיות הסמכותנית מאופיינת בקבוצת תכונות מובהקות: כניעה סמכותית, תוקפנות אוטוריטרית, קונבנציונליזם ואנטי-אינטלקטואליזם. אנשים הסובלים מסוג אישיות זה נוטים להיכנע בפני דמויות סמכות, לגלות עוינות כלפי "האחר" השונה, להיצמד לנורמות מקובעות וסטריאוטיפיות, ולחוש חשדנות כלפי חשיבה ביקורתית ועצמאית.
אדורנו טען כי תכונות אלה מעוצבות בעיקר על ידי סגנונות גידול הורי קשיחים ואוטוריטריים, וכן על ידי גורמים חברתיים-כלכליים כמו חוסר יציבות או אי שוויון. הוא האמין כי בתקופות של משבר וחוסר ודאות, סוג אישיות זה עשוי להתפתח כמנגנון הגנה פסיכולוגי – על ידי היצמדות לסמכות חזקה ולכללים נוקשים, האדם חש תחושת ביטחון ויציבות.
תפיסת האישיות הסמכותנית של אדורנו עוררה ביקורת וויכוחים רבים. יש הטוענים כי היא רדוקציוניסטית מדי ומתעלמת מגורמים חשובים נוספים כגון השפעות תרבותיות, היסטוריות ופוליטיות. יש גם טענות כי המודל שלו הוא מוטה תרבותית, שכן התבסס בעיקר על מחקרים במדינות מערביות.
עם זאת, על אף הביקורות, התיאוריה של אדורנו המשיכה להשפיע על התפתחות הפסיכולוגיה החברתית ועל הבנת התופעה הסמכותנית. היא תרמה להכרה בחשיבות הגורמים הפסיכולוגיים ליצירת קונפורמיות פוליטית ודעות קדומות, והדגישה את הצורך להתמקד בחינוך לדמוקרטיה וחשיבה ביקורתית כדי למנוע את התפשטות הסמכותנות.
כיום, בעידן של קיטוב פוליטי, הגירה וגלובליזציה, הבנת הדפוסים הפסיכולוגיים המובילים לסמכותנות חשובה יותר מתמיד. התיאוריות של אדורנו מספקות נקודת מוצא לחקר ההקשרים החברתיים המניעים את היצמדותם של אנשים לדעות קדומות, לאידיאולוגיות קיצוניות ולמנהיגים פופוליסטים.
