קרל שמיט, תיאורטיקן פוליטי שנוי במחלוקת ורב-השפעה במאה ה-20, הותיר חותם בל יימחה על השיח סביב דמוקרטיה, ריבונות ומצבי חירום. הגותו כוללת בין היתר חקירה של הגבולות והפגיעות של מערכות דמוקרטיות, ומה קורה להן כאשר הן נקלעות למצב חירום.
שמיט וביקורת הדמוקרטיה הליברלית
בלב הביקורת של שמיט עומדת אמונתו שדמוקרטיות ליברליות, עם הדגש שלהן על דיון, קונצנזוס וזכויות הפרט, אינן מוכשרות להתמודד עם משברים קיומיים ומצבי חירום. הוא טען שבעתות איומים קשים, המנגנון האיטי של הדיון הפרלמנטרי הופך למכשלה בפני קבלת החלטות יעילה. עבור שמיט, המהות של הפוליטיקה היא ההבחנה בין חבר לאויב, ודמוקרטיות השואפות להכלה ודיאלוג עלולות לטשטש את ההבחנה הזו ולמנוע פעולה נחרצת.
ריבונות וההחלטה
אחת הקביעות המפורסמות ביותר של שמיט היא: "ריבון הוא זה שמחליט על החריג". בכך הוא התכוון שהמבחן האמיתי לריבונות אינו התפקוד היומיומי של מדינה אלא יכולתה לפעול בנחישות בנסיבות חריגות, כלומר בזמן מצב חירום. עבור שמיט, כוחו של הריבון להכריז על מצב חירום ולנקוט באמצעים הכרחיים, גם אם הם מנוגדים לחוקים שנקבעו, היא עדות לקדימות של הפוליטיקה על פני החוק ושל הכוח על פני הצדק.
מצב החירום
תפיסת מצב החירום של שמיט נעוצה באמונתו שמערכות שלטוניות ומשפטיות, מוצלחות ככל שיהיו, אינן יכולות לחזות או לטפל בכל משבר פוטנציאלי. במשברים בלתי צפויים כאלה, על הריבון לפעול מחוץ למסגרת החוקית כדי להבטיח את קיומה של המדינה. שמיט ספג ביקורת חריפה על עמדתו שמצד אחד מכירה במגבלות של מערכות משפטיות, אך גם פותחת את הדלת לניצול לרעה של מצבי חירום על ידי משטרים אנטי-דמוקרטיים ודכאניים.
שמיט ורפובליקת ויימאר
התיאוריות של שמיט לא צצו בחלל ריק. בהיותו עד לחוסר היציבות של רפובליקת ויימאר, הוא התרחק יותר ויותר מרעיונות הדמוקרטיה הפרלמנטרית. השימוש התכוף בצווי חירום בתקופת ויימאר, במיוחד בסעיף 48, שאיפשר לנשיא לנקוט באמצעי חירום ללא הסכמה פרלמנטרית, נראה היה כאישש את דעותיו של שמיט על חוסר ההתאמה של הדמוקרטיה הליברלית ועל ההכרח בקבלת החלטות ריבונית.
החרב הפיפיות
בעוד שהתובנות של שמיט על נקודות התורפה של מערכות דמוקרטיות ועל אופי קבלת ההחלטות הפוליטיות חשובות, הן כרוכות גם בסיכונים משמעותיים. כוחו הבלתי מפוקח של הריבון, במיוחד בזמן מצבי חירום, יכול להוביל למשטר אוטוריטרי, כפי שההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב ובאופן בולט בגרמניה של שמיט עצמו. האתגר, אם כן, הוא להכיר במגבלותיהן של מערכות דמוקרטיות מבלי לחתור תח ערכי היסוד שלהן.
