תיאוריית הנימוס, שפותחה על ידי הסוציו-בלשנים פנלופה בראון וסטיבן לוינסון, מסבירה כיצד אנשים משתמשים בשפה כדי לשמור על איזון והרמוניה חברתיים ובכדי להימנע מקונפליקט. התיאוריה נמצאת בשימוש נרחב בפרגמטיקה וניתוח שיח כדי ללמוד כיצד נימוס מתבטא בשפה, וכיצד הוא מתפרש על ידי דוברים ומאזינים.
לפי תורת הנימוס, נימוס היא תופעה חברתית מורכבת הכרוכה באיזון בין צרכים ואינטרסים מתחרים, כמו הצורך להיות מנומס והצורך להיות כנה. נימוס הוא גם תלוי הקשר, שכן מה שנחשב מנומס בתרבות או במצב מסוים לא יכול להיות באחרים.
ישנם שני סוגים עיקריים של אסטרטגיות נימוס: נימוס חיובי ונימוס שלילי. נימוס חיובי כרוך בהדגשת קווי דמיון והפגנת הערכה, בעוד שנימוס שלילי כרוך בהימנעות מכפיפות על אחרים והפגנת כבוד. שתי האסטרטגיות משמשות כדי למזער מעשים מסכני "פנים", או פעולות המאיימות על ההערכה העצמית והזהות החברתית של אחרים.
דוגמאות לאסטרטגיות נימוס חיוביות ושליליות:
נימוס חיובי:
– "אתה נראה נהדר היום!"
– "אני מאוד מעריך את עזרתך בפרויקט הזה."
– "אנחנו חולקים את אותם תחומי עניין, לא?"
נימוס שלילי:
– "אכפת לך אם אשאל אותך שאלה?"
– "אני יודע שאתה עסוק, אבל אתה יכול להקדיש כמה דקות?"
– "סליחה להפריע, אבל אפשר לדבר איתך?"
תורת הנימוס גם מבחינה בין פעולות דיבור ישירות ועקיפות. פעולות דיבור ישיר הן פשוטות וברורות, בעוד שפעולות דיבור עקיפות הן מעורפלות יותר ומסתמכות על הקשר וידע משותף. מעשי דיבור עקיף משמשים לעתים קרובות להיות מנומסים יותר, מכיוון שהם מאפשרים לדוברים לבקש בקשות או להעביר משמעות מבלי להיות ישירים או בוטים מדי.
הנה דוגמה לפעולת דיבור עקיף:
– "אתה יודע מה השעה?" (בקשה לשעה)
בדוגמה זו, הדובר אינו שואל ישירות את הזמן, אלא משתמש בשאלה כדרך להעביר בעקיפין את בקשתו.
בסיכום, תורת הנימוס היא מסגרת שימושית להבנת האופן שבו אנשים משתמשים בשפה כדי לשמור על הרמוניה חברתית ולהימנע מקונפליקט. על ידי ניתוח אסטרטגיות נימוס ופעולות דיבור, החוקרים יכולים לקבל תובנות לגבי האופן שבו אנשים מקיימים אינטראקציה זה עם זה בהקשרים חברתיים ותרבותיים שונים.
