יחסיהם של אפלטון וסוקרטס

סוקרטס ואפלטון היו שניים מהפילוסופים הידועים והמשפיעים ביותר בפילוסופיה היוונית ובפילוסופיה המערבית בכלל. סוקרטס, שחי באתונה בשנים 469-399 לפני הספירה, נחשב לאחד ממייסדי הפילוסופיה המערבית וידוע בשיטת השאלות שלו, המכונה השיטה הסוקרטית או אלנכוס, הנהוגה עד היום בחינוך. אפלטון, שהיה תלמידו של סוקרטס, ידוע ביצירותיו הכתובות, שהשפיעו עמוקות על הפילוסופיה, הפוליטיקה והספרות המערבית.

סוקרטס עצמו מעולם לא העלה את מחשבותיו על הכתב, ואילו מרבית הכתבים של אפלטון מבוססים לכאורה על דבריו של סוקרטס. מסיבה זו מערכת היחסים בין סוקרטס לאפלטון מורכבת ורב-גונית. אפלטון היה תלמידו של סוקרטס והושפע עמוקות מתורתו. ברבות מיצירותיו הכתובות של אפלטון, סוקרטס הוא הדמות הראשית והדיאלוגים שלו משמשים כאמצעי לחקור מושגים פילוסופיים שונים. היצירות המפורסמות ביותר של אפלטון, כמו "הפוליטיאה" (המדינה) ו"הסימפוזיון" (המשתה), נחשבות מבוססות על שיחות שניהל עם סוקרטס.

כתביו של אפלטון מספקים גם תובנה חשובה לגבי תורתו ופילוסופיה של סוקרטס. עם זאת, חשוב לציין שיצירותיו של אפלטון אינן תמיד תעתיק מילולי של דבריו של סוקרטס, אלא פירושים והרחבות של אפלטון עצמו. לכן, חשוב להתייחס ליצירותיו של אפלטון בעין ביקורתית ולהבחין בדעותיו שלו מאלה של סוקרטס.

ברבים מדיאלוגים של אפלטון מצטייר סוקרטס כאדם חכם וסגולה המסור למרדף אחר האמת והידע. לעתים קרובות הוא מתואר כמי שמוכן להטיל ספק באמונותיהם של אחרים ולאתגר את החוכמה שהתקבלה. אפלטון גם מדגיש את העימות של סוקרטס עם תושבי אתונה שהוביל בסופו של דבר להעמדתו לדין והוצאתו להורג. ניתן גם להבין את משל המערה המפורסם של אפלטון כמשל המספר אודות סוקרטס.

אחת התרומות המשמעותיות ביותר של סוקרטס לפילוסופיה היא הדגשתו על חשיבות הידע העצמי. סוקרטס האמין שחכמה אמיתית נובעת מהבנת עצמו ואת המגבלות של האדם. הוא האמין שהמפתח לחיים טובים הוא להבין את המידות הטובות והחסרונות של האדם עצמו ולשאוף לשפר את עצמו. אפלטון, על סמך לימודיו מסוקרטס אך גם באופן עצמאי, פיתח תיאוריה פילוסופית מדינית, חינוך ותרבותית מקיפה וכן תפיסה כללית של אופן ההכרה האנושי והסדר בעולם הקרוי תורת האידיאות.

אפלטון עצמו היו מורה של פילוסוף חשוב נוסף – אריסטו, ובכך המשיכה השושלת של הפילוסופיה היוונית והמערבית.