המשמעות החברתית של השירות הצבאי: מבט מחודש / סטיוארט א. כהן ואור-ישראל בגנו
החלטת מדינת ישראל להטיל חובת גיוס כללית נבע משני שיקולים: הראשון הוא מבצעי כלומר יש צורך בהרבה אנשים כדי להתמודד מול הנחיתות המספרית שלנו מול אויבנו והשני הוא סמלי יותר- הוא נועד לשמש חוויה לאומית מאחדת המסייעת לעצב זהות לאומית אחת אחידה. בן גוריון הוא זה שדגל בשימוש בצבא ככלי לבניין אומה יהודית חדשה וכמוקד סמלי לרגש הלאומי. השירות הצבאי הפך למרכיב בולט בחוויה הלאומית ונאמר על צה"ל כי הוא גורם עיקרי בכינון שיווין אזרחי –ממתן את השסעים העדתיים והחברתיים-כלכליים.
הערצת צה"ל וההתלהבות לשרת בשורותיו היו מאפיין ידוע של הסמן הלאומי ישראלי אך המגמה של השתלבות בתרבות המערבית על כל המשתמע מכך גרמה לירידה חדה במוטיבציה. דומה כי חלפו הימים בהם הצטיינות בצבא הייתה מקור לכבוד ותהילה וההילה שאפפה אנשי צבא התפוגגה. גם הביקורת על הצבא שפעם הייתה נחלתם של קומץ מומחים מצומצם היום כבר בפי כל. הסיבה העיקרית לירידה במוטיבציה היא שבירת הקונצנזוס באשר לענייני בטחון לאומי. אם פעם לא היו מבקרים את פעולות וניהול הצבא החל משנות השמונים הפכה החברה ביקורתית יותר כלפי הצבא בפרט אך גם כלפי כל המוסדות, הסמלים והערכים בכלל.
מאז שנות השמונים הכריזו הרמטכ"לים הישראליים בזה אחר זה על כוונה להפוך את צה"ל לצבא "קטן וחכם" כלומר צבא מתנדבים מקצועי אך כל פעם שהנושא עולה איתו עולות שתי שאלות: האם המצב בגיאו-פוליטי של ישראל מאפשר את זה והאם כלכלתה של ישראל יכולה לספוג את הנטל הכלכלי הכרוך בשינוי שכזה. לרוב פשוט מקבלים את הדברים כמו שהם בעיקר עם גל העלייה האחרון שהצבא עוזר לגשר את הפערים שהוא יוצר. למרות היתרונות החברתיים שמדינת ישראל מפיקה מגיוס חובה כללי מאמר זה טוען שהשיטה הנוכחית גובה מחיר חברתי משמעותי ולמעשה השירות הצבאי אינו מצדיק את המוניטין שיצא לו כמאחד אומה. למעשה הוא הול ומפלג את האומה בשלושה אספקטים שונים:
- נוצרת הפרדה בין המשרתים בצבא לאלו שלא-ערביי ישראל, חרדים המקבלים פטור על "תורתם אומנותם" וגם צעירים חילוניים המקבלים פטור על "התנגדות מצפונית". פעם הייתה זו בושה לא לשרת בצה"ל אך היום יש סובלנות רבה יותר כלפי אלו המשתמטים. בנוסף ישנם אנשים שהצבא מוותר על שרותיהם אם זה בסדיר או במילואים. למרות הרצון להשליט אחידות בשירות ותנאיו נכשל צה"ל לעשות כן כי מכורח הנסיבות יחידות מסוימות תמיד ידרשו לשירות ארוך יותר ומסוכן יותר. בנוסף יש עולים רבים מעל גיל 30 הפטורים מהשירות. כל עוד צה"ל ממשיך ליהנות מהזכות לסנן את המצטרפים לשורותיו, אזרחים המקבלים פטור משירות צבאי ימשיכו להרגיש עצמם נחותים.
- השיטה הנוכחית מדגישה את ההפליה המגדרית. נשים משרתות פחות זמן, לרוב לא נקראות למילואים ובהתחלה לא היה להן אפשרות לשרת בתפקידים קרביים ולכן לעיתים נפלה בחלקן עבודה פקידותית שגרתית שסיפקה להן את התחושה שהן חברות מדרגה שנייה בארגון בעל צביון ושליטה גברית. בשנות ה-80 התחיל צה"ל לשפר את מצבן של הנשים – הוא פתח מגוון רחב יותר של תפקידים תומכי לחימה, יחידות טכניות, מדריכות טנקים ומג"ב. ב-95' קבע בית משפט העליון כי מתגייסת תצטרף לקורס טייס וב-2000 קבע כי כל היחידות הקרביות יפתחו לנשים שינו מאותן זכויות בשירות ולאחר מכן. למרות זאת צביון הצבא נשאר גברי, למרות האפשרויות רוב המכריע של נשים לא מגיעות למעמד גבוה בצבא ולא לתפקידים קרביים וזה מוביל לאפליה גם אחרי הצבא בחיים האזרחיים.
- צהל הוא אחד המקומות הבודדים בהם גרים יחד לתקופה ארוכה דתיים וחילוניים והדבר אכן יוצר קבלה וכבוד הדדים לכן לא הייתה סיבה לחשוב כי ייווצר קרע בניהם בעקבות השירות הצבאי אך היום לאור הבולטות המספרית של בחורים דתיים לאומיים ביחידות מובחרות עולות שתי דאגות-דאגה פוליטית המתמקדת באפשרות שאלו יתנגדו לבצע פקודות הקשורות לנסיגה משטחים. רבנים קוראים כבר מ-93' לחיילים לסרב פקודה ואומרים כי פינוי שטחים והעברתם לפלשתינאים מנוגדת להלכה. גוש מלוכד כזה של חיילים יכול לבחור את העדפותיו הלאומיות-דתיות על חובותיו לצבא ובכך לפגוע בשרשרת הפיקוד. כרגע חשש זה לא התממש גם בגלל הנטייה הטבעית של חיילים לציית למפקדיהם הישירים ולא לגורמים מבחוץ וגם בגלל השכל הישר של המפקדים לא להטיל משימות כאלו על יחידות בהן אחוז הדתיים לאומים גבוה. הדאגה השנייה היא סמלית יותר- חיילים דתיים מעדיפים להתגייס יחד, להתקדם יחד ליחידות מסוימות זאת מפני שרובם מתחנכים במסגרות דתיות לאומיות כמו בני עקיבא שאמנם מחנכים גם מבחינה מנטאלית וגם מבחינה פיזית לגיוס אך יוצרות הפרדה. החייל הדתי לעיתים נתקל בפעם הראשונה לאורך זמן ובמגורים משותפים על החייל החילוני מה שיוצר הלם תרבותי של שפה, ערכים וחינוך. חיילים דתיים מעדיפים לעיתים להישאר יחד כי קל יותר כך לשמור מצוות ולשמור על צביונם הייחודי וצהל מעודד את זה ומאפשר את זה והדבר יוצר פער הולך ומעמיק בין שתי הקבוצות.
היום כבר אי אפשר לטעון כי צה"ל הוא כור היתוך היוצר שיווין בין רבדים שונים בחברה. להיפך, פערים הולכים וגדלים נוצרים בעקבות שיטת הניהול שלו.
