המיעוט הערבי בישראל: מעמדם של ערביי ישראל בעשורים הראשונים

הממשל הצבאי על ערביי ישראל –

משנת 1948 ועד 1966 הוכרז בישראל ממשל צבאי מלא על ערביי ישראל. ממשל זה הגביל במידה רבה את חופש התנועה של ערביי ישראל ואת זכויות הקניין שלהם. ב-1963 חלה הקלה בתקנות, בעיקר אלה הנוגעות לחופש התנועה, בעקבות הדרישה לביטול הממשל הצבאי, דרישה שבאה לידי ביטוי בארבע הצעות חוק שהוגשו בכנסת לשם ביטולו.  בשנת 1966 הכריז ראש הממשלה דאז, לוי אשכול על ביטול הממשל הצבאי המיוחד (אם כי התקנות לשעת חירום שחלו בכל המדינה, ועל כל האזרחים, נותרו בתוקפן). הממשל הצבאי לא הגביל את זכותם של ערביי ישראל לבחור ולהיבחר לכנסת והערבית הוכרה כשפה רשמית לצד העברית. מנגד, המדינה הפקיעה מערביי ישראל מעל חצי מיליון דונם (ר' המקרה הידוע ביותר של תושבי אקרית ובירעם בגליל העליון), ואף נטלה את הפיקוח על קרקעות ההקדש (הוואקף) ששימשו למימון הפעילות הדתית-מוסלמית. כתוצאה, מכך הועברו לידי המדינה עוד כ-40% מן הקרקעות שהוחזקו בידי הערבים תושבי המדינה. השליטה על הקרקע הבטיחה לשלטון הישראלי את הריבונות עליה. להלכה היו ערביי ישראל אזרחים שווים ליהודים במדינת ישראל, אך למעשה, התקיימה אפליה על כל צעד ושעל: בחינוך, בבריאות וברמת החיים. תוצאות האפליה ניכרות עד היום, 40 שנה לאחר הסרת הממשל הצבאי.

מלחמת ששת הימים כנקודת מפנה –

במסגרת המלחמה הגדילה מדינת ישראל את שטחה פי שלושה ובין היתר כבשה את: סיני, רצועת עזה, רמת הגולן, הגדה המערבית ומזרח ירושלים. שטחים אלה הגדילו את שטח המדינה פי שלושה משטחה של ישראל קודם למלחמה והעבירה מאות אלפי פלסטינים – שחלקם ישבו עדיין במחנות פליטים משנת 1948 – לשלטון ישראל. כמו בהרבה תחומים אחרים, שנת 1967 מהווה נקודת מפנה: הערבים נדרשו להישאר אזרחים נאמנים למדינה למרות הכיבוש והסיפוח, ומאז התערער שיווי המשקל שנוצר בהדרגה בין יהודים לערבים.

שנות השבעים ושמונים ומעמדם של ערביי ישראל –

בשנות ה-70 וה-80  הפך לראשונה מעמדם של הערבים בישראל לנושא פוליטי. תנועות פוליטיות יהודיות קראו לגרש את הפלשתינאים מן השטחים הכבושים ולבטל את זכויותיהם של ערביי ישראל. תהליכים אלו חידדו את הדילמות שבתוכם חיים הערבים אזרחי המדינה. אמנם, פרט לבודדים בחרו מרבית ערביי ישראל לדבוק באזרחותם הישראלית, קרי, ציות לחוק ונאמנות למדינה. יחד עם זאת, מצוקתם הגבירה את הזדהותם עם הגורל המיוחד לערבים.

למעשה, המשבר ביחסי יהודים-ערבים התעצם החל מאמצע שנות ה-70 כשהסתירה בין העקרונות הדמוקרטיים במדינה לבין עקרונותיה הציוניים התבלטה. יש הטוענים שחלה הקצנה אצל הערבים שנעשו דתיים יותר, ניצים יותר וסובלניים פחות בעקבות המעבר של ישראל ממפלגה דומיננטית אחת לשיטה פתוחה של פוליטיקה תחרותית שבעקבותיה צצו על הבמה הפוליטית קבוצות מקופחות שרצו לקדם את האינטרסים שלהם. המודרניזציה, הפלסטיניזציה ומעורבותם במערכת הפוליטית מאז 1967 יצרה אצל ערביי ישראל יותר מודעות למעמדם הנחות והם הפכו לפעילים במאבק לשינוי מעמדם זה.

המיעוט הערבי בישראל

חברה ופוליטיקה בישראל