סיכום מאמר: שושנה בלום-קולקה – סיפור, סיפר ומספר באירועים סיפוריים במשפחה

בלום-קולקה, ש. (2000). סיפור, סיפר ומספר באירועים סיפוריים במשפחה

המאמר בודק את ההבדל בין סיפורים המסופרים בזמן ארוחת הערב על-ידי משפות ישראליות לבין אלו שמסופרים על-ידי משפחות יהודיות-אמריקאיות.

חוויות הסיפור היא צורך אנושי בסיסי (פישר, 1987) ומהווה דרך "לארוז" חוויות ולהגישן לנמענים בדרך הגיונית, כדי שיוכלו לשחזר את החוויה ברמה הרגשית והקוגניטיבית. למרות ה"בלגן" בדיווחים בלתי-מסודרים שכאלה, ניתן למצוא בהם מעין לכידות פנימית.

סיפורי ארוחת ערב מייצגים צומת של שלוש דרכים- תוכן טקסטואלי, צורת נרטיב והאנשים האחראים לסיפור- ונוטים להיות יצירה משותפת לכמה בני משפחה, שנבנים באמצעות תרומות [שאלות, הערות, הבעת התפעלות] מצד המאזינים. זכות ההשתתפות בסיפור מותנות בתוקף של התפקיד החברתי במשפחה- ההורים מנהלים משא ומתן בלתי-פוסק על זכות הסיפור בינם לבין עצמם ואילו הילדים רואים בזכות הסיפור יעד שיש להשיגו. הדבר כמובן תלוי תרבות-  ילדים בתרבות א' יכולים לזכות בזכות סיפור גדולה בהרבה מאשר אלו בתרבות ב'. חשיבות שונה אף עשויה להינתן לסיפר [פעולת הסיפור בזמן אמת] מאשר לסיפור עצמו.

המחקר עצמו

לטובת המחקר נבדקו 264 אירועי סיפור שהתרחשו בזמן ארוחת הערב בשתי קבוצות: קבוצה א' הורכבה משמונה משפחות יהודיות אמריקאיות ואילו קבוצה ב' הורכבה משמונה משפחות ישראליות. המשפחות בשתי הקבוצות הן כאלו בהן שני ההורים משכילים, ואירועי הסיפור הוגדרו [באופן רחב] בתור אלו בהם הועלו ונוסחו אירועים מן העבר.

ילדים אל מול מבוגרים

נמצא שבעוד במשפחות יהודיות-אמריקאיות הנטייה היא להתרכז יותר בפעולת הסיפור בזמן אמת, בעוד באלו הישראליות הדגש הוא על תוכן הסיפור עצמו. מה עוד שבעוד במשפחות יהודיות-אמריקאיות הילדים הם אלה אשר משמשים לרוב [בכ66 אחוזים מהמקרים] כמספרים עיקריים, במשפחות ישראליות נוטים אלה ההורים, ביתרון קל, להיות אלה אשר משמשים כמספרים עיקריים [כ54 אחוזים מהמקרים]. ההבדל מצביע על אבחנה תרבותית בין שתי הקבוצות בנושאי הסגנון הראוי לסיפור, נושא ראוי לסיפור, מעורבות הקהל בסיפור וכדומה. המשפחה היהודית-אמריקאית נוטה לשים דגש גדול יותר על מתן האפשרות לילד לפתח את כישורי מספר הסיפורים שלו, בעוד שילדי המשפחות הישראליות נוטים ללמוד יותר את מלאכת הקהל, הפעיל או הסביל, לסיפורי המבוגרים. חשוב להדגיש שמדובר בסיפורי ארוחת ערב בלבד, ואין בכך בכדי להעיד על מקומם של ילדים ישראליים כמספרי סיפורים כשאר שעות היום- אפילו לקהל שהרכבו זהה לקהל ארוחת הערב- אלא רק על הדגש השונה ששמות חברות שונות על מעמד ארוחת הערב. בעוד הילד היהודי-אמריקאי לומד לפתח את כישורי הסיפור שלו ואת הביטחון העצמי, לומד מקבילו הישראלי חווה את חוויותיו של האחר ומפתח בסיס הזדהות רחב יותר. ילדים ישראליים מתנהגים כקהל פעיל בלי קשר לנושא הסיפור, בעוד אלה היהודים-אמריקאים נוהגים כקהל פעיל רק כשנושא הסיפור קשור לעולמם.

נשים אל מול גברים/ פנים-משפחתיים אל מול חוץ-משפחתיים

מממצאי המחקר עולה כי במשפחות הישראליות, הנשים הן אלה שמשמשות כמספרות ברוב המקרים, באופן חלקי מתוך "אי הרשמיות" שמלווה את אירוע ארוחת הערב. אותה חוסר רשמיות היא זו שמביאה את התצפיתנים שתיעדו את המשפחות להצטרף לשיחה, אף על שאינם חלק מהמשפחה. שיעור התצפיתנים שהשתתפו בשיחה במשפחות היהודיות-אמריקאיות נמוך כבחמישה-עשר אחוז מאשר באלו הישראליות, משום שדווקא נוכחותו של התצפיתן הפכה את ארוחת הערב ל"רשמית" יותר- אצל המשפחות האמריקאיות, האב מנהל את השיחה, לכל אחד מהנוכחים יש "תפקיד" למלא וחוקי האינטראקציה בין הנוכחים מוגדרים באופן ברור הרבה יותר מאשר במשפחות הישראליות.

סגנונות סיפור

במשפחות הישראליות, מצא המחקר שאסטרטגיית תגובה של מעורבות גבוהה [השתתפות בסיפור, בקשה למידע נוסף, והתמקדות בעלילת הסיפור] נפוצה הרבה יותר [מאשר אסטרטגיית תגובה של מעורבות נמוכה [התמקדות בפעולת הסיפור יותר מבסיפור עצמו, תגובות ניטרליות]- 82 אחוזי מעורבות גבוהה לעומת 18 אחוזי מעורבות נמוכה. במשפחות יהודיות-אמריקאיות, לעומת זאת, היחס הוא 69 אחוזי מעורבות גבוהה לעומת 31 אחוזים של מעורבות נמוכה. השיחות במשפחה הישראליות נוטות להיות מהירות יותר ומאופיינות ב"דיבוב משותף" בכל תור [דרבון להמשך הסיפור כגון "ואז מה קרה?"], בעוד במשפחות היהודיות-אמריקאיות המאמץ מוקדש לפעולת הסיפור והדגשת האופן בו הוא מסופר.

יחס לזמן ומרחב

במשפחות היהודיות-אמריקאיות נמצא שכמעט ממחצית [46 אחוזים] הסיפורים שסופרו מייחסים לאירועים שקרו באותו היום, בעוד בתרבות הישראלית אירועי היום תופסם רק כרבע [24 אחוזים] מהסיפורים המסופרים בזמן ארוחת הערב, ורוב הזמן מוקדש לסיפורים מהעבר הקרוב והרחוק. ההבדל העיקרי במרחב מתבטא בכך שבמשפחות הישראליות, הנטייה לספר סיפור שמתרחש בבית גבוהה בארבעה עשר אחוז מאשר במשפחה היהודית-אמריקאית [עשרים אחוזים לעומת שישה]. במשפחות האמריקאיות יש ציפייה כלשהי למבנה של השתתפות וסגנון דיבור טקסי, בעוד באלו הישראליות השיחה יותר ספונטנית ופחות "מתוסרטת".

סגנונות השתתפות

בבחינת סגנונות השתתפות במקרה של חוויה שנחלקת בין מספר משתתפים, במשפחות היהודיות-אמריקאיות התגלתה העדפה [כ60 אחוז מהמקרים] לצורת הקול המונולוגי- צורת המספר הבודד לו מאזין הקהל. המשפחות הישראליות, לעומת זאת, הראו העדפה לכל שלושת צורות הסיפור- מונולוגית, דיאלוגית [מספרים שמשלימים איש את רעהו, לרוב בצורה של שאלות ותשובות] ופוליפונית [שיחה מרובת משתתפים בה לכל המספרים יש גישה לחוויה המסופרת], אם כי נרשמת העדפה קלה לקול הדיאלוגי [49 אחוזים] ולפוליפוני [30 אחוזים] על פני המונולוגי [24 אחוזים]. יש לציין שבניגוד למשפחה היהודית-אמריקנית, במשפחה הישראלית שותפות בחוויית המספר אינה בהכרח תנאי מוקדם להשתתפות בשיחה, וקול פוליפוני עשוי להישמע גם בחוויה שחווה אדם אחד. במקרים של חוויה שחווה אדם אחד בלבד, הגישה השלטת [43 אחוזים, בכל אחת מן הקבוצות] היא זו של הביצוע המונולוגי של המספר הבודד המפרט את חווייתו.

סיכום

לסיכום, ניתן להסיק מהתוצאות שהובאו במאמר כי המשפחה היהודית-אמריקנית נוקטת בגישה רשמית, כמעט טקסית, לארוחת הערב- סדר הדוברים ותפקידיהם ברורים ומוגדרים, וההשתתפות בשיח הסיפורי ניתנת למי שיש לו דבר לתרום ובסיס חוויתי קונקרטי. המשפחה הישראלית רשמית הרבה פחות- ההשתתפות בשיח היא רבת משתתפים ברובה ואינה דורשת היכרות מוקדמת עם נושא הסיפור. ההערות באות כדי לשאוב מידע נוסף ולא רק להביע נוכחות ובניגוד למשפחה היהודית-אמריקאית, בה הדגש מושם על ליווי הילד בצעדיו הראשונים כמספר, במשפחה הישראלית הילד לומד קודם לכל להיות קהל ורק אחר כך להיות מספר.

נרטולוגיה

שפה וחברה