נרטולוגיה היא תחום חקר הנרטיבים והסיפורים
Homo Narrans – האדם כמספר/סיפור
- 1. סיפורים היוו מאז ומעולם את יסוד ההתארגנות של החברה, התרבות והדת.
- כתבי הקודש של כל הדתות מתחילים בסיפורים (סיפורי בריאה)
- זקני השבט נהגו לספר סיפורים סביב המדורה
- סיפורים לימדו לאורך השנים מוסרי השכל ודרך ארץ
- באמצעות סיפורים השכיבו ילדים לישון, הצחיקו אנשים, מסרו עדות, ריכלו, ביטאו רגשות, יצרו זהות, בנו זיכרון
- סיפורים הנם איפיון אנושי: האדם הוא בראש ובראשונה "חיה מספרת סיפורים" (אדם סיפור Homo Narrans)
- 2. הטענה היא כי בני האדם חושבים, מדמיינים וחיים בעזרת סיפורים, למעשה, כל מה שאנו יודעים, וכל מה שאנו יכולים לדעת הוא ידע-נרטיבי, כלומר, סיפורי.
- ערעור על טענה זו נמצא למשל אצל ברונר, המבחין בין סיפור לטיעון. הוא טוען שיש מספיק מבעים וטקסטים שמביעים טענות אמפיריות על המציאות, שאפשר לבדוק את האופי האמפירי שלהם על המציאות. בעוד סיפור אנחנו בוחנים את הסבירות שלו לחיים. (רגע רגע…מה זה אמפירי? אמפירי זה מה שמתקיים במציאות וניתן לראותו).
- 3. אחת הטענות: הצורך לספר סיפורים הוליד את האפשרות לשפה. חוקרים בתחום טוענים שהשפה לא הייתה קיימת ונוצרה רק בשביל שנספר את הסיפורים.
- 4. ארבעה זרקורים חשובים בהקשר לסיפורים בתחום החברתי: המבנה של הסיפורים והנסיבות שבהם מספרים אותם ומאזינים להם. המבנה פחות חשוב, מה שחשוב זה הביצוע: איך מספרים, בפני מי, למי מספרים, באיזו השתלשלות וכו', העיסוק בהיגוד (telling).
גם כאן אנחנו מחלקים את הנרטיבי למבנה ופעולה- שתי גישות מחקר שונות: הגישה המבנית מבית מדרשם של פרופ או לאבוב לעומת גישות אינטראקציוניות או פוסט-מבניות של נרטולוגיה.
ראה גם: זהויות נרטיביות
סיכום מאמר: שושנה בלום-קולקה – סיפור, סיפר ומספר באירועים סיפוריים במשפחה
