השסע הדתי בישראל הוא אחד מהקונפליקטים המרכזיים שמלווים את החברה הישראלית מאז הקמת המדינה. הוא מתייחס למתיחות ולעיתים אף לעימותים בין קבוצות בעלות השקפות עולם שונות בנוגע לדת ולמקומה במרחב הציבורי, הפוליטי והאזרחי. עיקר הפער מתקיים בין הציבור היהודי החילוני לבין הציבור הדתי והחרדי, אך הוא כולל גם קבוצות מסורתיות, ציוניות-דתיות וקהילות לא יהודיות. השסע בא לידי ביטוי במחלוקות סביב נושאים כמו שירות צבאי לחרדים, נישואין וגירושין, חוק השבת, תחבורה ציבורית, תוכני לימוד במערכת החינוך, וכן בהגדרת זהותה של מדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית.
מדינת ישראל, כמדינה יהודית ורב-תרבותית, נדרשת לאיזון עדין בין ערכי חופש דת לבין ערכים של חופש מדת ושוויון אזרחי. דרכי ההתמודדות כוללות חקיקה, פשרות פוליטיות, דיאלוג בין מגזרים, חינוך לסובלנות ויצירת מסגרות משותפות לקיום בצוותא.
ביטויי השסע הדתי בישראל
» עוינות וחשדנות בין חילונים ודתיים: מובילות לגיבוש דימויים שליליים כלפי הקבוצה הנגדית ולעתים לאלימות
מילולית ופיזית, כגון אי ציות לחוק, יידוי אבנים לעבר כלי רכב הנוסעים בשבת, מאבקי כח אלימים בין חרדים
למשטרה על רקע פתיחת מקומות בילוי בשבת, מצעד הגאווה ועוד.
» הגשת עתירות לבג"ץ: המערכת הפוליטית נמנעת מלהכריע בנושאים שנויים במחלוקת, ולא מופעלים מנגנונים
של משא ומתן ופשרה בין הצדדים. כתוצאה מכך, יש פניות רבות לבג"ץ שיכריע בנושא המחלוקת, כגון עתירת
תושבים חילוניים לבג"ץ בעקבות סגירת רח' בר אילן בירושלים לכלי רכב בשבתות וחגים ע"י שר התחבורה ועוד.
דרכים להתמודדות עם השסע הדתי
» שיטת הבחירות היחסית: השיטה מאפשרת ייצוג בכנסת לקבוצות דתיות וחילוניות בהתאם לכוחן היחסי
באוכלוסיה. נציגי הקבוצות יכולים לבטא את עמדותיהן והאינטרסים שלהן בכנסת ולהשפיע על החקיקה בנושאי
דת ומדינה, דבר התורם להפחתת המתחים ומגביר את תחושת השותפות.
» שותפות בקואליציות ממשלתיות: נציגי הקבוצות החילוניות והדתיות חוברים יחד לניהול המדינה ובכך יוצרים
תחושה של אחריות הדדית, שותפות והתחשבות ועשויה למתן את המתחים בין הקבוצות. עם זאת, לעתים
נשמעות טענות על השגים מופרזים של מפלגות דתיות וחרדיות בתחומי דת ומדינה )מהוות לשון מאזניים(, דבר
העלול להעצים את המתחים.
» הסכם הסטטוס קוו: הסכם שהסדיר את תחום הדת ומדינה בנושאי אישות, כשרות, שמירת השבת וחינוך בדרך
של הדברות, פשרה והסכמה בין הצדדים. הסכם זה מאפשר לקבוצות החילוניות והדתיות לחיות יחד למרות
חילוקי הדעות. עם זאת, רבים טוענים כי ההסדר איננו רלוונטי כיום עקב השינויים שהתרחשו בהרכב
האוכלוסיה, בערכים ובעמדות האזרחים.
» העברת סמכויות לרשויות המקומיות: כל רשות מקומית רשאית לקבוע בהתאם להרכב אוכלוסייתה את אופיו
של המרחב הציבורי, ובכך לאפשר לתושביה לחיות בדרך המתאימה להם. כך למשל חוק ההסמכה העביר את
ההחלטה על פתיחת וסגירת בתי עסק ומקומות בילוי בשבת לתחום סמכותן של הרשויות המקומיות.
» אוטונומיה לחינוך הדתי: לציבור הדתי מערכת חינוך נפרדת המנוהלת בצורה עצמאית. הסדר זה מאפשר לו לנהל
את מוסדות החינוך שלו לפי תפיסת עולמו ומערכת ערכיו ללא כפייה מוחלטת של תוכנית לימודים כללית.
קיימות גם מערכות חינוך של הציבור החרדי, בהן חלק ממוסדות החינוך אינם בבעלות המדינה ומקבלים מימון
חלקי או מלא ונמצאים תחת פיקוח מסוים של משרד החינוך )מוסדות 'מוכרים שאינם רשמיים', 'מוסדות
פטור'(. מתן אוטונומיה לחינוך הדתי והחרדי מונעת התנגשות בין חילוניים לדתיים ביחס לתכנים הנלמדים
בבתיה"ס וביחס לדפוסי ההתנהגות במוסדות החינוך, ומאפשרת לכל אוכלוסיה לשמור על ייחודיותה.
» התארגנויות חברתיות: פעולות חברתיות משותפות לדתיים וחילוניים שמטרתן היכרות, חיזוק המכנה המשותף
וצמצום המתח ביניהם. לדוגמא קרן אביחי וגשר יוזמות מפגשים של דתיים וחילוניים וימי עיון בנושא.
ראו סיכום מורחב אודות השסע הדתי בישראל
