מחקר על ספרות הילדים מראה על כך, שספרות הילדים משתמש ככלי חיברות המשרתת את ההגמוניה, ומשמר נורמות התנהגות כגון דיכוטומיה בין תפקידי המינים, הבדלי מגדר קשיחים, רצויות ומוקיע את השאר, בחינת של הספרות הישראלית בין השנים 1990-20015 מראה נקודת מפנה בשנים אלה ויוצרת דמויות ילדות- גיבורות החותרות תחת הגמוניה ונגד תמימותו של הילד, והיתרון של ההורה חוכמתו וניסיון חייו ביחס לילד.
במטרה להעצים הנמען והילד ולפתח חשיבה ביקורתית. ניכרת העדפה לעיצוב דמות ילדה- גיבורה הנאבקת בהגמוניה- (עולם המבוגרים ורעיונותיהם), ויוצאת ממאבק זה כשידיה על העליונה. בספרות ניתן לראות את הגדרתו של "סוף טוב" כמפיץ ומשמר ערכים שוביניסטים ונורמות התנהגות , הרי הספרות במחקר זה יציג הגדרה חדשה "לסוף טוב", שדווקא חותרות תחת כל מטרות אילו, וכתוצאה מכך מובילה להצלחתה של הדמות ולתחושת סיפוק והגשמה, ואף להכרה חדשה של הנמען- המבוגר, שגם מבוגרים יכולים ללמוד מילדים.
ישנו הבחנה בין ספרות ילדים "רשמית"- ספרות שמשמרת נורמות התנהגות הגמוניים, ומשמת כמערך חבירות לילדים. וספרות ילדים "לא רשמית"- מעביר מסר שניתן לחתור תחת ערכים הגמוניים אלה, הוא הינו ספרות ילדים שכביכול נחשב גם
"ספרות מתחפשת"- מכיוון שהוא רק נותן תחושה שהילד יכול להיות עצמאי ויכול לחתור תחת נורמות התנהגות מקובלות אבל בפועל הוא עדיין משמר נורמות התנהגות מאוד ברורות.
נודלמן (2014) הוא מנסה להנחיל לקוראיו את ערכיו ואת רצונותיו ומכאן הוא מציג את הדמות המסולפת של הילד ועושה משהו שנקרא "האחרה" (othering ) ובסיפור הילד מוצג כילד רשלן, פורק עול, חסר בשלות ומכאן למעשה מעורר את תשוקתם הנסתרת של המבוגרים לנהוג בילדותיות. מכאן שהטקס פועל על מנת להחיל שליטה על קוראיו הילדים , שמטרתה כפולה משטור ילדים, ושליטה על יצרים "אסורים" של מבוגרים.
משיח (2013) היא דנה בסוגיות פוליטיות ואת המסרים של עולם המבוגרים באמצעות ספרות ילדים. היא מתייחסת אל "פוליטיקה של הסוף הטוב" שבו יש לאנשים שהם פרוטגוניסטים יש הזדמנות לעולם צודק, וטוב , ולעומת זאת ענישה ואובדן לאנטגוניסטים שביקשו רע. הוא רואה את זה כאמצעי לשכחה, הכחשה, והסוואה של הטיות אידיאולוגית שבמקום לראות אותם באופן ביקורתי ורציונלי. מסתיים "בסוף טוב" ומשכיח מהנמען- הילד את הבעיות ואינן נפתרות במהלך הטקס, ומייצר תחושת הרמוניה ויציבות כוזבת שמנכס את ההגמוניה.
סצ'רדוטי – רואה את היצירות של הספרים כמחולקים על פי נמנעים ועל פי הם מחלצים משמעויות , הנמען- הילד, הנמען- המבוגר , והנמענים ביניים- "שווה ערך" שבו שתי נקודות המבט נלקחות בחשבון . הצורך של הילדים שאיפה לביטחון חומרי וכלכלי, ביטחון אמוציונלי(סיפורים העוסקים במשפחות, בחברות ובאהבה) , וצורך בתחליפי מציאות המאפשר ליבון של בעיות ואי הבנות כך שהסיפור הופך למעבדה מוסרית ורגשית. והצורך בקתרזיס- צורך להשתחרר מפחדים ומתיחות, וצורך בביטחון רוחני- "הסוף הטוב" וסכמת ניצחון הטוב את הרע נותנים לילד תקווה לעתיד טוב יותר. הצורך בשייכות- הספר עוזר לילד לעבור משלב אגוצנטרי לשלב בוגר יותר שבו הוא חלק ממשפחה, בית ספר, חברים, מדינה. הצורך בזיקה לאהבה- הספרים מציגים מודלים של משפחתיות, מערכות יחסים תקינות חברויות, משפחתיות, וזוגיות.
מתודולוגיה: המחקר מתבסס על עקרונות הקריאה הפמיניסטית במטרה למפות את דמות הילדה – הגיבורה בספרות הישראלית המתפרסמת בין השנים 2015- 1990 שוואלטר עומדת על ההבדלים הדיכוטומיים שהם מוצגות הנשים בספרות "המלאך" ו"המפלצת" תיוג מסורתי של הנשים נקרא "הטרדה טקסטואלית" מכיוון שהדמות מבוססת על סטריאוטיפים תרבותיים והבניית דמות האישה, אנו נקראים כקוראים לבצע "אקט הישרדותי" על מנת שנכיר את דמות האישה המחודשת נטול הסטראוטיפים. אחת החובות העמוקות של הפמיניזם היא לחדד את הראייה שאותן תכונות "נשיות" שפותחו על ידי הפטריארכיה כגון מתיקות, צניעות וכניעות, אינן תכתיב ביולוגי ואינן מאפיינות בהכרח נשים
ממצאים ודיון פרשני: ארבעה תמות מרכזיות בייצוג הילדות בספרות לגיל הרך בין השנים 1990-2105.
- הקטגוריה הראשונה הילדה הנעלה על עולם המבוגרים– הילדה מפגינה עליונות על המבוגרים לעיתים זהו ידע שיש לידה , והמבוגרים נעדרים אותו, פעמים גם בגרות התנהגותית, ניתן לראות סוג של היפוך תפקידים בין המבוגרים(לרוב ההורים ) לילדה והפערים בניהם ויתרון יחסי לילדה מובילים לכך שהילדה מנכסת אליה תפקידים שהיו משויכים מסורתית למבוגרים. בסיפור "מגדל של נמלים" במספר על ילדה יצירתית שיוצרת נמלה שלא כמקובל, היא מציירת את הנמלה בצבע כחול במקום חום לפי תפיסתה ודמיונה, המבוגרים אינם מקבלים זאת בברכה, וניתן לראות בסיפור זה את המבוגר שאינו מוקד הידע אלא דווקא מוקד מעכב, והניסיון למשטר את החשיבה הילדית כושל, שכן הילדה מתנגדת לשנות את יצירתה. בעוד שהאם מכנה את היצירה "ציור" הילדה נזכרת "ששכחה את הנמלה שלה בגן". ומכאן רואים שהציור שלה אינו ציור סתמי שכן זה הופך לחלק מכריעה בחייה , היא אינה נאבקת באמת על הנמלה אלא על היכולת שלה לחשוב, לחשוב, וליצור. מכאן מובן ורואים את הסיפור כמציג את הסכמות של ההורים- והגננת כמחוסרות ידע, המסרבות לקבל את יצירת הילדה נמלה כחולה כדבר מקובל או לגיטימי, הילדה נשארת בסופו של דבר עם המחשבות והרעיונות שלה לבד בתת מודע וזה נשאר בגדר דמיון שנמלים כחולים, חומים, שחורים זו לצד זו וכל זה למרות איומים על חייה.
לאפיונה של גן-יה הילדה בסיפור בטקסט הכתוב יש לצרף את אפיונה במסגרת איורי היצירה, וזאת לאור העובדה שגן-יה מאוירת באופן החותר תחת הטקסט. הסיפור מציין שלגן-יה יש תלתלים, אך המאיירת בחרה להציגה כילדה בעלת שיער חלק קצר. כמו כן בגדיה בטקסט הם בגדים החפים מסטראוטיפים של נשיות – טרנינג, אפודה וסרבל – הנאמנים לאופייה האינדיווידואלי.
יצירה נוספת המשתמשת בילדה-גיבורה כחושפת את לקותם של מבוגרים היא "המלך שידע הכל", אך יצירה זו מרחיבה את הדיון להקשר חברתי-פוליטי. ביצירה מתוארת מונרכיה שבה המלך חושב שרק הוא יודע הכול, וכל השאר פוחדים לסתור אותו. המלך מתעקש לענות על כל השאלות, ותשובותיו המידיות רק מדגישות שמדובר בתשובות שאינן פרי מחשבה עמוקה ואינן הולמות דילמות משמעותיות. בשלב הראשון הוא מבקש לענות על שאלות שנשאל, ואף על שאלות שלא נשאל.
בשלב השני הוא מוציא צו שלפיו "חובה לא לדעת דבר, מותר רק לשאול, השאירו למלך בלבד לענות על הכל!" הנסיכה, שאינה מודעת לצו האוסר לשאול שאלות, מזכירה למשרתים שאפשר לשאול שאלות ואף מאתגרת אותם לצאת ולחפש תשובות בספרים לשאלותיה המורכבות, בשונה מן המלך שמעולם לא נהג להתעמק בשאלות. חדוות ההבנה והידע שבה אל הממלכה, ומממלכה קמלה שבה להיות ממלכה פורחת. בסיום הסיפור נמסר כי המלך ממשיך במנהגו לשאול ולענות, ואילו הנסיכה מובילה את כל הממלכה, "שואלת ותובעת פתרונים.
סיפור הומוריסטי אחר, וניל על המצח ותות על האף- היצירה מנפצת את מיתוס "הילדה התמימה", שכן הדס לומדת מן המבוגרים כיצד מתנהגים ומחקה אותם באופן שישרת את תועלתה האישית. היא שמחה לראות את סבה במיטתה, והיא זו שמציעה את הפתרון: "איזה כיף. אתה תישן במיטה שלי, ואני במיטה של אמא ואבא". המטמורפוזה שמציג הסיפור היא הפיכתה של הדס מילדה תמימה שתמימותה מנוצלת שוב ושוב, לילדה המנווטת את ההתרחשויות כך שישרתו את תועלתה האישית. מכאן הציון "מיד" בסמוך לפעולותיה להקל על שנתו של הסב: "הביאה לו מיד שמיכה, כיסתה, נשיקה, ליל מנוחה". הדס לומדת לא רק לאתר את מנגנון אי-קיום ההבטחה, אלא גם ליישמו בהזדמנות הראשונה הנקרית בדרכה. לכל אורך הטקסט אמה של הדס מוצגת כישות המפריעה למשחקיה הילדה עם הסב ומציינת את הסדר ואת הגבולות. אך סיום הסיפור מציג דיאלוג חדש עם האם, כך הן משיגות את מטרתן מבלי לחולל עימות, שבו ניצחונן אינו ודאי .
- הילדה המחנכת את סביבתה- מציגה דמות שמובילה את הסיפור, ומחנכת את ההורים, בשונה מהקטגוריה הראשונה, פה הילדה מצליחה חנכם מחדש את ההורים, והם מכירים בכך. לדוגמא הסיפור "עמליה רוצה חיה"- מייצג התנין שורה של קונפליקטים בין הורים לילדים, הנוגעים לבחירותיו העצמאיות של הילד. ההורים מעניקים בתחילה לעמליה עצמאות בלתי מוגבלת, אולם מיד נסוגים ומבקשים לכוון את החלטתה. הבת, מרגע שנפתחה הדלת וניתנת לה זכות הבחירה, דבקה בעמדתה, ומכאן כי הבחירה בתנין אינה מציינת בחירת חיית מחמד בלבד, כי אם צעד בדרך להגדרת עצמיותה של עמליה, עצמיות מקורית, הנבדלת הן משכניה בעלי חיות המחמד המקובלות (חתול, כלב, דגים ויונים) והן מהוריה, החרדים מהימצאותו של תנין בביתם המפואר. השזירה בין המִ שמּוע העולה מקריאת הטקסט לבין המשמוע העולה מאיוריו, מחדדת את השדר שלפיו עמליה מוצגת כנעלה על סביבתה. אולם שדר נוסף עולה מן הסיפור, והוא נוגע ליכולתה של עמליה לקבל על עצמה אחריות להחלטותיה. עמליה מנפצת את דימוי "הילדה העשירה והמפונקת", שכן היא אינה מסתפקת בבקשתה לקבל תנין אלא מתמסרת לטיפולו. מאחר שאינה מפקירה אותו לאחרים כדי שיטפלו בו )הוריה, העוזרת(, היא ממחישה כי אין לפנינו בת עשירים מפונקת, כי אם ילדה אחראית הנכונה לטפל באחר. התנין שבסיפור מדגיש את העובדה שדווקא הילדה היא זו שרואה מבעד לחיצוניותו המאיימת של ה"אחר", ועל כן היא יכולה לראות את לבביותו של התנין המסתתרת מאחורי חזותו המאיימת. כאן מתפקד הטקסט ככזה הממרכז את נקודת המבט של הנמען-המבוגר, וקורא לו להידמות לילדו, תוך היפוך המשוואה המסורתית שלפיה בעל הסמכות הוא המבוגר. מנגד מאותתת עמליה לנמען-הילד כי עליו לעמוד על רצונותיו גם אם יידרש ממנו מאבק עם הסמכות ההורית, אולם בו-בזמן עליו לקבל על עצמו אחריות לבחירותיו. מנגד יש לציין כי תהליך החִברות של עמליה שעליו אמונים המבוגרים, הוא שמאפשר לה להתקדם ולפתח קול אישי. בסופו של דבר היא גם מבייתת את התנין ומלמדת אותו להתנהל בנימוס (לאכול, להתקלח ולישון) מתוך התאמה לשגרת יומה.
ילדה מחנכת אחרת היא ניקה, בסיפור ניקה שתיקה– האיורים מראים כיצד האם מצמיחה רגליים "ארוכות ארוכות, כמו רגליים של פלמינגו", ובכך הופכת למעין ישות על-טבעית המשתדלת להיות בכל מקום שבו היא נצרכת. הטון הילדי ממזג פליאה, הערכה וביקורת כלפי האם. נועה כועסת שכן לא רק מטלותיה של האם מעסיקות אותה, אלא גם אובדן מקומה כבת יחידה, המצמיח תחושת כאב שמוצאת דרור בצעקה כלפי האם: "אוף! מתי כבר יקחו אותם מפה!". הסוף הטוב מוכיח לנועה שאמה קשובה לצרכיה ולגחמותיה למרות עיסוקיה המרובים, וניכר כי בכליה הילדיים הצליחה נועה להעביר לאמה את המסר ולגרום לאם להתפנות להגשמת רצונותיה. הנמענים-הילדים לומדים שלמרות העומס שבו נתונים הוריהם, הם עדיין משתדלים לשמחם ולרצותם. הם נחשפים לתמונה הכוללת המציגה את מטלותיה הרבות של האם ואת זהויותיה המגוונות כאדם, שהוא בין היתר גם אֵם ואילו הנמענים-המבוגרים שקוראים לילדיהם את היצירה, מביטים במראה שמספקת להם נועה ומבינים שאין די בסיפוק צרכיו הפיזיים של הילד. אין תחליף לשיח אמיתי עם הילדים, ויש צורך להקשיב להם ולאפשר להם לדבר ולהביע את רצונותיהם. הבחירה בילדה-גיבורה מאפשרת לחדד את הביקורת החברתית המועברת בסיפור ולהדגיש נורמות הוריות פגומות. עם זאת יש כאן גם תיקון של העוול שהילדה חשה שנעשה לה, גם אם נקודתי.
- הילדה השוברת סטראוטיפיים מגדריים וילידים– יצירות שונות נעזרות בילדה-גיבורה המשמשת גיבורה עלילתית שמנתצת סטראוטיפים הקשורים הן למיקומו החברתי של הילד כישות שולית, נשלטת ומנותבת על ידי מבוגרים, והן לאופנים שבו מוצגות ילדות בתרבות הפופולרית כמפגינות התנהגויות "היפר-נשיות" ומאמצות מיתוסים נשיים לצד מוצרי צריכה המשויכים חברתית לנשים. הגיבורה הולכת למסע שבמסגרתו היא מרוקנת מתוכנם סטראוטיפים אלה ובכך מפגינה אי-אמון כלפיהם.
"יכולה הכל בעצמי"- אם מעשיות העם מציגות נסיכות פסיביות הממתינות להצלה נִסית או לנסיך-מושיע, הרי שמיכל אינה ממתינה לאיש. היא מאותתת לנמענות-הילדות כי עליהן להתנגד לניסיונות ההדרה המופנים כלפיהן ולא להסתפק במרחב הפרטי. עליהן לקבל את הזכות להיות חלק מן המרחב הציבורי גם במחיר מלחמה. הסיפור מעמת בין עולמם התודעתי של בנים לבין עולמן התודעתי של בנות, ויש בו כדי לבקר את החשיבה המיליטנטית של הבנים, המנוגדת לחשיבתן של הבנות. בעוד הבנים משחקים במלחמה, מיכל מבטיחה שהנסיכה תכבד את הילדים בגלידות של נסיכות. בסופו של דבר האֵ ם אכן מביאה לכל הילדים גלידה, והבטחתה של מיכל מתקיימת. במקום להילחם בנמר, מיכל דואגת לחלב עבור הגור. בכך היא אינה מידמה לבנים, כי אם מפגינה אנטיתזה התנהגותית.
בסיפור הילדה שרצתה להיות נסיכה- יצירות אלו שולחות את הילדה-הגיבורה להתנסות בהגשמת הסטראוטיפ שלפיו כל ילדה חולמת להיות נסיכה. בסופה של ההתנסות מתבצעת הפגנת אי-אמון במיתוס הנסיכה לטובת חיים משוחררים מהגבלות. יצירות אלו באות להתעמת גם עם מרכזיותו של מיתוס הנסיכה בשיח התרבותי והספרותי לילדים. בין שמדובר במעשיות עממיות ובין שבסרטי "דיסני" המקדמים את הצגתן של נסיכות כאידאל, ואינם מגנים את השתקתה של הנסיכה, את הפסיביות שלה ואת תלותה בגורמים חיצוניים, דמותה של הנסיכה מצטיירת כאידאל וכמשאת נפש של ילדות רבות. היצירות שלעיל ממחישות את הפער בין המיתוס לבין ה"מציאות", שכן הן מתעמתות עם תפיסה ולא עם מושג ממשי. הן חושפות את המחיר שמשלמת הילדה ההופכת לנסיכה ואת התפכחותה מחלומה להיות נסיכה. ההתפכחות נובעת מרצונה לחיות חיים שאינם ממושטרים ולבצע פעילויות המשויכות לבנים: "אני רוצה להיות ילדה רגילה. לנסיכות אסור להתיז מים במקלחת, לנסיכות אסור לקפוץ על המיטות, לנסיכות אסור לצייר מה שהן רוצות", אומרת שחר בסיפור נסיכות לא רצות יחפות, ובכך ממחישה כי חיי נסיכה כרוכים בהיענות לנורמות מגדריות נשיות וסירוס. הנמענת-הילדה שיוצאת למסע עם הילדות-הגיבורות, לומדת באמצעות סיפור חניכתן את מחירו של מיתוס הנסיכּות ומכאן את ההחלטה לוותר עליו.
עוד סיפור המנתצת סטראוטיפים מגדריים היא החתונהאם כן שתי הילדות גם יחד, אילאיל ונועה, משמשות אנטיתזה לגיא, הילד הרגיש והרומנטיקן. האחת שוברת את לבו ודואגת להנאותיה בלבד, ואילו השנייה משקמת את לבו של גיא, ועושה זאת בשעת כושר כאשר גיא פנוי לחיזוריה לאחר הדחיה שחווה. מכאן כי הסיפור מחנך ילדות לנאמנות לקולן האישי, ואף משתמש בדמות הילדה כדי לקדם אופני קיום נשיים שונים: אילאיל מתנגדת לקשור את עצמה לילד אחד, בעוד נועה רוצה להתחתן עם גיא אולם מביימת חתונה בלתי שגרתית.
- הילדה הנחנכת– ביצירות שונות בקטגוריה זו נטולה דמות הילדה אפיון של ממש, והיא משמשת דמות פלקטית נחנכת, או שסיפורה מסופר על מנת לחנך את הנמען החוץ-טקסטואלי – ילד או ילדה. לצורך זה בונה הטקסט דמות חפה מזיהוי מגדרי זה או אחר הילדה הנחנכת בסיפור לומדת על ילדים עם צרכים מיוחדים, וכפועל יוצא לומדת לאהוב את שונותו של אחיה ומבינה כי הטיפול בו שונה מן הטיפול בה. הטקסט נדרש לסוגיות של קנאה באח עם הצרכים המיוחדים ושל תחושת העצב לאור ההשוואה עם אחים ללא מוגבלויות, וסיומו במשפט "זה שיש לך אח מיוחד, אמא לי אומרת, עושה גם אותך – הרבה יותר מיוחדת" )עמ' 01 ) נועד להרגיע את הילדה ולייצר "סוף טוב" מתוך סיטואציה קשה ומורכבת, שהשלכותיה נמשכות הרבה מעבר לגבולות ההווה הסיפורי. הטקסט אינו נדרש כלל לאפיונה של הגיבורה, ומכאן שאנו נותרים עם דמות-ילדה פלקטית שנועדה להאיר בעיה, ומטרת הצבתה בטקסט היא לחנך הן אותה והן את נמעני הטקסט – הילדים והמבוגרים. ניתן לאתר דמויות של ילדות גם בסיפורים הפונים לחרדות בגיל הילדּות ומנסים לסייע לילדים להתגבר עליהן, יצירות אחרות בקטגוריה זו של סוגת "סיפורת הבעיה", המדגימות גם הן כיצד הילדה למדה להתמודד עם הבעיה או עם הקושי שנקרו בדרכה, מתכתבות עם סטראוטיפים מגדריים, חותרות תחתם, ודמות הילדה משמשת בהן בה בעת דמות נחנכת ומחנכת.
סיכום:
התאוריה של הדמות הספרותית, מבחינה בין דמויות סטטיות לדמויות דינאמיות, ובין דמויות "שטוחות" לבין דמויות מורכבות המאופיינות בתודעה מפותחת, בעולם רגשי מסועף. במעשים שונים, ביצירה ובזיקה למרחב הפיזי והחברתי שהן משתייכות אליו.
בשנות ה- 70 של המאה ה-20 חל מפנה בהצגת דמות הילד בספרות הילדים בישראל בשנים אלה הילדים דורשים מהוריהם יחס של שוויון והכרה בזכויותיהם, מכאן שהמסר מופנה את הנמען ההורה המבוגר.
לעומת זאת בשנות ה-40 הילד הוא "ילד טוב" שמפנים את ערכי הנורמות ההתנהגות של המבוגרים ומצייתים אליהם.
אם נתמקד בדמות הילדה של שנות ה-70 של המאה ה-20 ניראה שהדמות של הילדה הטובה משתנה. ספרים לדוגמא "הבית של יעל" – מסופר על ילדה שיוצאת מהבית ומחפשת מקום שתוכל להביע את עצמה הרחק מעולם המבוגרים. "והיום הרע של טובה"- מסופר על ילדה שיש לה יום רע ובעקבות כך היא מתנהגת בניגוד לנורמות המקובלות חותרת תחת ההגדרה של "ילדה טובה" . אילו דוגמאות של שני ספרים המציגים את הילדים שהולכים נגד נורמות ההתנהגות המקובלות בעצם הם חותרות תחת הנורמות המקבלות באמת מייצגת את הילדה הפלקטית הילדה התמימה שיוצאת נגד הנורמות המקובלות , ואינה מצייתת .
אם בעצם נבחן את הספרות בין השנים 1990-2015 אנחנו ניראה שבעצם הספרות משתמשת בדמות הילדה הגיבורה לחתור תחת ונגד סטיגמות מקובלות, ונורמות חברתיות שבו לילדים יש מקום שולי בחברה, כעת לילד או הילדה מקבלים מקום הרבה יותר גדול.
במחקר של הספרות בשנת 1900-2015 מציגה את הילדה הגיבורה בספרות בכמה אופנים:
- הילדה הנעלה על עולם המבוגרים.
- הילדה המחנכת את סביבתה.
- הילדה השוברת סטראוטיפיים מגדריים וילידים. .
- הילדה הנחנכת.
הקטגוריות השונות מלמדות אותנו שהם חותרות תחת "הילדה הטובה", נגד הסטריאוטיפיים הנשיים, והספרות העממי ודווקא חוצות גבולות, לדוגמא "בלבלי" (גיבורת בלבי), גון מארץ' (גיבורת הנשים הקטנות), ואן שרלי (גיבורת האסופית) ניכרת השפעה של המהפכה הפמיניסטית היוצרת מודלים נשיים חדשים הפונה לשלושה נמנעים:
הנמנעת – הילדה שיכולה בעצם לברור לה הזהות מבין כמה מודלים.
הנמען- הילד שנחשף לילדות ונשיות שאינן ניגודיים אינן בינאריים.
הנמנעים- ההורים שנחשפים למגוון של ילדות ובעצם עוברים תהליך של התחנכה- חינוך ולומדים לקבל סוגים שונים של ילדות ולא להוקיעה אותם.
סיכומי מאמרים: "היבטים סוציולוגיים וחינוכיים של אמצעי התקשורת"
