התפתחות הספירות בקבלה

הספירות בקבלה קרויות בין שאר כינוייהן אספקלריות. הכוונה היא בכך שהספירות הן השתקפות הדדית. בעצם ניגודיות מהותית, תהומית, כזו שאינה מאפשרת מפגש של פשרה, לא קיימת בעולם האלוהי. החסד והדין כאמור ניגודים אך לצד קביעת ניגודיותן יש קביעה מהופכת באחדות שלהם. אם הדין לא רק דין וגם יש בו בחינה של חסד שבדין, אז ברור שיש כאן קביעה כדי לפורר את הניגודיות. למרות ניגודיות כוחותיו יש בו בחינה של אחדות. הניגודים אינם מהותיים וגם אם הם מתגלים בעיננו הרי בעתיד לבוא הם יתבטלו. יש כאן מהלך דיאלקטי שאומר שהעולם האלוהי האחדותי מתגלה בעולם הפרדוקסאלי בניגודיו, הניגודים והריבוי הם ביטוי לאחדות. כאשר העולם יגיע למלוא אחדותו (כיום הוא פגום ולא שלם) אז הוא יגלה באחדות הקונסטרוקטיבית שלו שתהיה יחידה שלמה שלא תתפורר לעולם.

את התפתחות הספירות עפ"י עקרון קו האורך אפשר להציג בכמה פרספקטיבות, נציג שני משלים:

התהוות הדיבור:

הדיבור שאנחנו מפיקים ראשיתו במחשבה. רק בהמשך בתהליכים מפורטים, שמצטיירים שלבים שלבים, הדיבור מופיע. השלב הראשון הוא שלב של מחשבה, בשלב השני אומר בעל הזהר, מתעוררת רוח חרישית בבית הגרון והשלב השלישי הוא הופעת הקול. רק בשלב הבא שהקול נחתך להגיים ולאלו מצטרפים תיבות ומשפטים, רק אז מופיע הדיבור. הנמשל של השתלשלות העולם האלוהי הוא ארבעת הספירות העליונות שכולן נאצלות זו מזו, גם בינה מחכמה.

המחשבה מציינת את החכמה משום שהחכמה היא בעצם נקודה נסתרת, מציאות שעדיין לא נתגבשה במבנה קונסטרוקטיבי, סתומה. אז מופיעה התנועתיות הראשונה, הרוח החרישית, קול לא נשמע אך התנועה כבר מתקיימת, התנועה הזו מתקיימת בבינה, היא אותו קו. היא נתפסת כאם העולמות, כמקנה רוח האלוהים לכל העולמות. מופיע תהליך ראשוני של גילוי, אך הוא חתום, אין בו השגה של ממש, בגדר "מי". תפארת נקראת קול כי היא נמצאת במרכז הספירות הקרויות "אלה". ספירת התפארת נמצאת במרכזן, היא בכלל נתפסת כמרכז המערכת, לכן סמל הקול כגילו מתייחד לה. הדיבור הוא המלכות, כי הדיבור מוציא מכוח לפועל את הקול, את מה שגלום מלכתחילה במחשבה.

כל מדרגה מגלה את מה שגנוז בקודמתה, אך עדיין לא יצא. אין בדיבור אלא את מה שיש במחשבה. בא הזוהר אחרי פענוח המשל ואומר "הכל אחד", כל המהלך הזה טבוע בסימן של אחדות ברורה.

המלכות ניצבת מעל כל העולמות הבלתי אלוהיים, היא אמם, היא שורשם והיא מזינה אותם. המלכות מקיימת בכל את עיקרון הדיבור. כי הדיבור הוא עיקרון, עפ"י המקובלים, של היוודעות אדם לזולתו. רק הדיבור כפי שמתגלם בספירת המלכות בוקע האל מתוך סתר התעלומה שלו ויוצא מתוך עצמו כדי להתגלות, האל יוצא מתוך עצמו כדי לפעול במציאות אחרת זולתו. כל הנוסח הזה בא לומר שההתהוות האלוהית שמתגלה בקו האורך מלמעלה ללמטה, הוא תהליך של התפתחות, של התגלות מה שכמוס בהוויה האלוהית.

הוא, אתה ואני:

הכתר קרוי "הוא" משום שהוא בגדר נעלם "גוף נסתר". הכתר הוא בגדר נסתר, אנחנו יודעים שהוא קיים, אנחנו יכולים להתייחס למציאותו, אך מציאותו לא נודעת ואיננו יכולים להשיגו. ספירת התפארת קרויה "אתה". זו ספירה שניצבת כנוכחת, אפשר לפנות אליה בתפילתנו וליצור דיאלוג. אין בין "הוא" ל"אתה" אלא הפרש של גילוי. המלכות קרויה "אני". מי שקרוי "הוא" זה מי שקרוי "אתה" ומי שקרוי "אני", המדרגות האלה מאוחדות, כמו אדם שיכול להכנות בשלושת הגופים. ה"אני" מציין את נקודת התפנית, נקודת הפיצול שבין הסובייקט לאובייקט, זה התחום שבו האל מתייחס לעצמו גם כאל אובייקט, האל מתייחס לעצמו כאל זולתו. כל המערך הקוסמי העצום נובע מהעולם האלוהי, כלומר ברור מאליו שהוא זולתו, שהוא שונה מהעולם האלוהי אך באותו זמן הוא גם נובע מהאל. האל באינסופיותו מכיל בתוכו את הכל, הוא מכיל בתוכו גם את האחר, גם האחר הדמוני שעתיד להכנות "סטרא אחרא".

במלכות מתגלה האחר באלוהים, מתגלה האל בפיצולו, בעצמו ובזולתו. כשברצון האל לממש את הפיצול הזה בינו לבין עצמו, לממש את זה בצעד נוסף מחוץ לגבולו, אל רבדים שהם בלתי אלוהיים, הוא יתגלה במדרגות נמוכות יותר, מדרגות ששרויות בהווייתן הנפרדת. המלכות היא "אני", הנקודה שבה האל מתגלה לעצמו כזולתו. זה שוב קו אורך כעיקרון של הדרגתיות מלמעלה ללמטה, שכל שלב מגלה את מה שלא נגלה בקודמו.

חלוקת הרוחב:

עפ"י החלוקה הזו העולם האלוהי מתגבש ב-3 חטיבות בהן מצטייר דיוקנו של אדם:

החטיבה העליונה: כתר, חכמה ובינה, מציינת את הראש של הפיגורה האלוהית. יש בין בעלי הקבלה המבקשים לזהות את ספירות הראש האלוהי כ-ג' מוחין, כלומר שלושה מוחות.

החטיבה השנייה: חסד, דין ותפארת, היא מרכז הגוף. חסד ודין הן שתי הזרועות ותפארת היא מרכז הגוף, הלב. ספירת התפארת היא מרכז הגוף האלוהי, גם לפי האורך וגם לפי הרוחב. בהמשך לתפיסה הגנוסטית, התפארת היא גזע האילן ההפוך.

החטיבה התחתונה: נצח, הוד ויסוד, הן חלק הגוף התחתון. נצח והוד הן הרגליים, יסוד הוא איבר המין הזכרי ומלכות הנשי.

חזרה אל: מבוא לקבלה