ספירת תפארת נוצרת מתוך הניגוד בין ספירות חסד ודין. כל החתירה הקבלית מכוונת להביא את שני הכוחות הללו לכלל מפגש קונסטרוקטיבי ופונקציונאלי.
קונפליקט – נוצר כאן ריבוי של כוחות מנוגדים, בתוך ההוויה האלוהית מתלקחת מחלוקת שממנה עלול לבצבץ ראשו של "סטרא אחרא", כלומר הכוח הדמוני בהווייתו הנפרדת. המקובלים מיישבים זאת באמצעות חשיבה דיאלקטית שמובילה לספירה הבאה. חסד בקו הימין שראשו חכמה ודין בקו השמאל שראשו בינה. ואילו הספירה הבאה בסדר השתלשלות הספירות היא ספירת תפארת. ספירת התפארת נמצאת בקו האמצע, כלומר בעצם קווי הקצוות שהתחילו להתגלות בחסד ודין לא מתפלגים ללא אפשרות של מפגש, אלא פונים זה לזה ונפגשים מחדש בקו האמצע, בספירת התפארת.
ספירת התפארת היא תחום מפגש הניגודים בעולם האלוהי. כל עיקרון קו האמצע בהוויה האלוהית הוא כזה, קו האמצע הוא הקו שתחילתו כתר המשכו בהוויה לא ספרתית – דעת, אחר כך תפארת, אחר כך יסוד ובסוף במעמד פרובלמאטי מבחינת קו האמצע- ספירת המלכות. קו האמצע ובעיקר ספירת התפארת המרכזית בתוך המערכת הן מבחינת חלוקתה האנכית והן מבחינת חלוקת האופקית, היא תחום אחדות הניגודים, היא תחום מפגשם והקונפליקט נועד להתיישב בספירה זו.
תפארת קרויה גם רחמים. רחמים הם קודם כל התפעלות של חסד, אך הרחמים אינם מתעוררים על כל אחד ואחד, בניגוד לאותו חסיד שמטיב לכל, ללא הגבלה. הרחמים מתעוררים רק על מי שמעורר רחמים, כלומר יש לרחמים לצד פעולת החסד גם בחינה של צמצום והגבלה שאופיינית לדין. הצרוף הזה מראה באופן ראשוני ביותר שקיימת אפשרות של מפגש קונסטרוקטיבי בין הכוחות הללו שבו הכוחות אינם מתבטלים. כשבעלי הקבלה מדברים על אחדות ניגודים בהקשר הרחמים, הם מדברים על מפגש קונסטרוקטיבי שבו הניגודים הללו מוסיפים להתקיים בניגודיותם, אבל הם משתפים פעולה, כל אחד מביא את ייחודו ומתוך המפגש הקונסטרוקטיבי שכוונת שלום ואחווה ביסודו, נוצרת מציאות חדשה.
אפשר לראות שתי סיבות לכך שהמפגש בין חסד לדין בספירת התפארת הוא אכן מפגש קונסטרוקטיבי:
- בשאלת ההנהגה האלוהית בעולם מסתמכים בעלי הקבלה על מאמר חז"ל שאומר שמלכתחילה ביקש הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין אבל משראה שאין העולם יכול לעמוד במידה זו, עמד ושיתף את מידת הדין עם מידת הרחמים. כך נוצרת הנהגה מאוזנת שבה הקב"ה לא מוותר על הדין ועל מנגנון הענישה הכרוך בו אפילו אם ענישה זו היא קשה וחמורה, אבל באותה שעה הוא לא רק נוקם, הוא גם סולח או מציע לעולם אופציה של תשובה ותיקון, ורק עם העולם מסרב הוא שוקל את אפשרות המיצוי המלא של הדין. ההנהגה מאוזנת והנהגה מאוזנת לבדה מאפשרת קיום. חז"ל קובעים ששם אלוהים מציין את מידת הדין של הקב"ה, ואילו שם יהוה מציין את מידת הרחמים שלו. רק מכוח הצירוף הקונסטרוקטיבי של שם יהוה ושם אלוהים יכולות היו תולדות העולם להתקיים, יכולה הייתה להיווצר רציפות. כי בעצם המפגש בין חסד לדין הוא כמעין זיווג מקדים. תולדות אפשריות רק מכוח זיווג או מפגש של יחוד, ולכן אלה תולדות השמים והארץ רק מכוח הצירוף של שם הויה ושם אלוהים. חז"ל מכירים רק את היחס שבין מידת הדין למידת הרחמים ואילו בעלי הקבלה מציגים בפנינו מבנה משולש- חסד, דין ורחמים. כאשר המבנה המשולש מייצג בראשיתו את יסוד הקונפליקט שבין הכוחות הראשונים באמת, את התזה ואת האנטיתזה, ואילו המפגש הוא הסינתזה, המפגש הקונסטרוקטיבי.
- מתייחסת אל עצם אפשרות קיומו של המפגש. בעצם החסד הוא אמורפי בגלל אינסופיותו ובגלל נטייתו להמשך ולזרום ככל שיוכל ובגלל העדר תבניתיות מכוונת על פי הווייתו מלכתחילה. הוא אמנם שורש העולם, אבל לא די בזה, כי הרי העולם הוא מקבץ תופעות מאופיינות ומובחנות. את הגבולות הללו שהכרחיים לקיום המציאות בכל מישוריה או בכל רמותיה קובע הדין. הדין הוא כוח החקיקה של גבולות המציאות. הוא זה שמעצב את מסגרות קיומה ורק כאשר הדין בונה את המסגרות הללו, רק אז יכול שפע החסד לזרום אל תוכם ולשכון בקרבן כנשמה בגוף. המונח הרווח בהקשר זה הוא הצמד "עצמוּת וכלים", המונח עצמות פרשו סובסטנציה, ואילו המונח כלים מציין את מסגרות הקיום. כל המציאות שאנו מתבוננים בה היא מערכות של כלים, ובתוך הכלים הללו רוכשת העצמות האלוהית, חיות אלוהית שמקיימת את הדבר.
שתי התשובות מורות שנדרש שיתוף פעולה ברור בין החסד לבין הדין. לצורך האקט הקונסטרוקטיבי של קיום העולם והכחדתו ושני האספקטים קשורים זה בזה כי קיומו מותנה בהנהגה מעודנת.מכאן שהכוחות הללו לא לגמרי מנוגדים כי הם נועדו מלכתחילה לבוא לכלל מפגש ורק במפגש הקונסטרוקטיבי הקיום מותנה.
לא נבצר דבר שמהקב"ה ויכול היה לו רצה להגלות מלכתחילה בספירת התפארת, אבל צריך להבין שבקבלה שורר עקרון היררכי. יש לכך ערך מוסף גבוה ביותר, לא רק שהעולם האלוהי מתגלה בהדרגה אלא שההדרגתיות הזו מאפשרת את ההרפתקה המיסטית שלנו.
המבנה שנוצר מכתר לתפארת הוא מבנה של מעוין. אומנם בתפארת נוצר מפגש שהיה קיים גם בכתר, אך זהו כמובן לא מהלך מיותר שכן יש הבדל מהותי בין כתר לתפארת. הכתר הוא אמנם אחדות, אבל הכתר הוא אחדות של ניגודים שעדין לא נתגלו כי הכתר הוא אור אינסוף והכל נבלע בו כטיפה בתוך מימי האוקיינוס, אין בו עדיין שום הצטיירות של גילוי מובחן כלשהו. בעוד התפארת היא אחדות של ניגודים שנתגלו ולכן רק תפארת מתגלה כאחדות פרודוקטיבית או קונסטרוקטיבית.
הופעת הניגודים היא תולדה בלתי נמנעת של התגלות אלוהים, כי התגלות פרושה קו , קו גבול, וקו גבול פירושו העקרוני הוא שני צדדים כלומר מחלוקת (פוטנציאלית לפחות). ברגע שההוויה האלוהית מצטיירת בקו גבול שמופיע בה וראשיתו בכתר כמו שאומר הזוהר בפתיחתו, ברגע זה הופעת הניגודים בתוך ההוויה האלוהית היא בלתי נמנעת. ברצות אלוהים להתגלות אי-אפשר להגלות, אלא בניגודיו. העובדה שחסד ודין הם שורשי הטוב והרע מצביעה על כך שברצות אלוהים להיגלות אי אפשר לו להיגלות אלא בניגודי הטוב והרע שבו עצמו. הרע הוא חלק אינטגראלי מן ההוויה האלוהית.
קו השמאל הוא בעיקרו קו הדין וקו האמצע הוא המיזוג בין שניהם. אי-אפשר לומר שקו הימין הוא חסד צרוף יש שינויים ברמת ההתגלות של החסד שבו, אבל החסד שורר בו. ואילו קו השמאל הוא קו שהדין דומיננטי בו הוא לא כולו דין והדין מתגלה ברמות משתנות. הבינה שהיא בעצם אם העולמות המטפיזיים, אם הספירות בגלל יחסי הזוגיות שבינה לבין חכמה בן זוגה, היא בעצם גם אם כל העולמות התחתונים, מקפלת בתוכה אלמנט ברור של דין והדבר בא לידי ביטוי ברור בשם שלה.
שם יהוה בניקוד אלוהים= בינה. ובכן אותיות יהוה כמגלמות מידה של חסד ורחמים הם אספקט מרכזי בהווייתה של הבינה אבל הניקוד הוא של שם אלוהים שהוא במהותו דין. והמקובלים מדגישים שספירת הבינה היא אמנם האם המטיבה של העולמות, אם כל העולמות ורבות הספירות התחתונות שמחסד ומטה, אבל מצד שני היא ניצבת בשמאל, בנקודה שבה מתחילה התעוררות הדינים בתוך העולם האלוהי להגלות ולכן יש בה מידת הדין.
באופן דיאלקטי באים המקובלים לבוא ולומר שהאחדות האלוהית לא יכולה להגלות אלא בריבוי פניה, שהאחדות האלוהית היא כזו שהיא לעצמה איננה בת גילוי ורק בריבוי פניה היא תושג לנו ותיוודע. כך מבקשים המקובלים לפתור את הקונפליקט לכאורה שבין האל האחד לבין ריבוי ספירותיו. הריבוי הוא הגילוי הדיאלקטי היחיד של האחדות הטוטאלית. בכל מקרה מכיוון שהפיצול הפנים אלוהי לא יכול להישאר בעינו, מחבר הקב"ה מלכתחילה את הכוחות המנוגדים יחדיו, יוצר את המפגש הקונסטרוקטיבי ומתגלה בדמות ספירת התפארת.
חזרה אל: מבוא לקבלה
