ספירת בינה (קבלה)

הספירה השלישית, הבינה, היא התבנית המטפיזית הראשונה. הבינה ניכרת בקווי האורך והרוחב שלה והיא קרויה על כן בפי המקובלים בשם "היכל". הכוונה היא לתבנית שבה יש בחינה של גילוי ולכן הבינה קרויה בהקשר זה בפי מקובלים גם בשם "מי". החכמה והכתר קרויים בשם "מה". מה שאין המחשבה משגת, להדגיש שהמדרגות נשגבות מליבת אדם. האדם לא יכול לקיים איתן שיח, הן שרויות מעבר להתייחסות של גילוי. לשון "מי" מורה על בחינת גילוי. מציאות שיש בה מימד פרסונאלי והיא נתגלתה ואני יכול לקיים איתה סיג ושיח, יש לי יחס איתה, ולכן הבינה קרויה "מי".

הספירות התחתונות מחסד ואילך קרויות "אלה". בעצם אם אנחנו עוקבים אחרי מהלך האצילות עד לנקודה זו כתר חכמה בינה רואים שהמהלך הוא באמת היררכי, כל מדרגה חושפת או מגלה מתוכה את מה שבה עצמה עדין לא נודע, או כל מדרגה שנתגלה היא בגדר גילוי של מה שעודנו גנוז בקודמתה או בקודמותיה. הכתר הוא בגדר האין המוחלט, שום דבר לא נודע בו וייוודע בו. החכמה היא בגדר גילוי ראשון, "יש" שאיננו "יש", יש שעוד לא הבשיל ומתגבש ועוד לא נוצק בתבנית ערוכה ומושגת. הבינה היא כבר תבנית, כלומר היא פיתוח של מה שגנוז בחכמה. זה מטביע גם את חותמו גם על ההמשך שערוך במתכונת הזו של התגלות הדרגתית, ולכן באים המקובלים ואומרים שהספירות התחתונות קרויות בשם "אלה". המילה "אלה" היא כינוי רומז, על כינויים רומזים ניתן להצביע, הם כדבר המתגלה וניצב לפנינו ואנחנו רואים אותו בעינינו.אם הספירות התחתונות שהן כבר בגדר "אלה", העליונות כתר, חכמה ובינה טבועות בחותם העילום הגדול.

המקובלים אומרים באמצעות המילה "מי" שסביב הבינה כרוכה חידה גדולה. למרות שהיא שלישית במדרגות ההתפתחות ולמרות שיש בה כבר גילוי רב יותר בהשוואה לחכמה, קל וחומר לכתר, הרי עדיין היא כולה חידתית ובעצם את מהותה לעולם לא נדע. מה שאין כן לגבי הספירות הנמוכות יותר. "אלה" כבר נקראות בייחודיותן, "אלה" כבר נבדלות זו מזו, אלה מתגלות כמחלוקות וקונפליקטים.

המקובלים משתמשים בביטויים "יש" ו"אין" כדי לעגן את עולמם בתוך הקורפוס התיאולוגי הנורמטיבי, הממדי בעצם כדי לומר- אנחנו לא זרים. לומר שבאים מתוך המסורת היהודית עצמה, ולכן הם משתמשים במקורותיה, בביטויה, בדפוסי הלשון שלה אבל באותה שעה עצמה הם מחוללים שינוי עצום בטרמינולוגיה הזו. ברור שבריאה "יש מאין" בפי המקובלים איננה זו שהמסורת מתכוונת אליה, כי אין כאן באמת בריאה, אלא יש אמנציה, תהליך של זרימה, תהליך של פיתוח.

כדאי לציין שהיחס בין חכמה לבינה הוא בעצם היחס הראשוני בתוך האלוהות בין זכר לנקבה. שנקודת החכמה היא בעצם הזרע האלוהי העליון, ואילו ההיכל הוא המוטיב העליון של הרחם האלוהי. המקובלים מתארים בצורה מפורטת ביותר, בזוהר זה מופיע על פני היבטים רבים איך זרע החכמה נקלט ברחם הבינה ואיך מכוח המפגש הזה, שהוא בעצם מפגש של יחוד וזיווג, נוצרות התולדות. הספירות התחתונות הן ה-7 התחתונות: חסד, דין, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, הן צאצאיו של הזיווג האלוהי העליון, הזיווג של חכמה ובינה  שהם האב והאם במשפחה האלוהית הקדושה.

הרצון הזה הוא דינמי וסטטי. אי-אפשר לומר שהופיע החכמה, הופיעה וזהו. אלא יש כאן תהליך של הופעה. כיוצא בזה כפי שנראה לגבי הספירות האחרות. יש כאן תהליך שנמשך וחוזר על עצמו כל הזמן. כמו משל לקרן אור. אינך יכול לומר שהקרן בוקעת הרי היא מצויה וזהו, אלא היא בוקעת כל הזמן בדיוק כשם שהמים זורמים כל הזמן בתוך מבוע נעלם. זאת אומרת יש כאן תהליך קבוע, תהליכיות שלא פוסקת אף פעם.

הגילוי שמתחולל בתוך ה"אין" האור שמופיע בדמות נקודה מתוך העלטה. במחשבה הפילוסופית שבקבלה, מופיע נוסח הקובע שהנקודה הקטנה של החכמה היא בעצם הגילוי האפשרי היחיד של האינסופי. ה"אין" לעצמו איננו בן גילוי, לעולם לא יגלה, ה"אין" לעולם לא ייוודע. כל התהליך כולו שהוא בעצם תהליך התגבשות האל במדרגותיו הוא תהליך של גילוי, כך שצריך לדבר בכל זאת על תהליך שבו האינסוף מתגלה. הפרדוקס הגדול הוא שאינסוף לא יכול להיגלות אלא בהיפוכו.

אמנם ראינו בשלוש הספירות העליונות: כתר, חכמה ובינה מבנה היררכי, ראינו תהליך של גילוי, אבל צריך לשים לב ששלוש העליונות הללו כלולות בעצם יחדיו כאחת ובתוך השלוש הללו אין לכאורה שום ניגודיות. אמנם בהופעת החכמה והבינה לראשונה מופיע כאן פיצול, אלמנט של שניות, בתוך העולם האלוהי כשהחכמה היא לימינו של הכתר והבינה היא לשמאלו, אך שניות זו היא שניות בין זכר לנקבה. החכמה והבינה מופיעות כמשלימות אלו את אלו. ליתר דיוק הבינה משלימה את חכמה, ומהווה את יציאת הפוטנציות שבה מן הכוח אל הפועל.

במעבר לשלב הבא באופן מאוד ראשוני, אנחנו עומדים לראשונה בתולדות אלוהים בעולם של ניגודיות. עם שתי הספירות חסד ודין מצטייר מתח של ניגודים. זהו המקום שבו העולם האלוהי עתיד עלול להתפצל, יופיעו בו ניגודים, יתלקח מאבק ומן האבק של המאבק הזה מבצבץ ראשו של הסטרא אחרא, הצד השטני של האלוהים עצמו, כוח הרע.

חזרה אל: מבוא לקבלה