מכתב מפרויד לפליס

מכתב מפרויד לפליס, ספטמבר,1897

במכתבו לפליס, מתאר פרויד את מצב רוחו הטוב מאז יום קודם לכן ואת רצונו לחלוק עם חברו סוד שהחל להתפתח בראשו במספר החודשים האחרונים שלפני הכתיבה והוא, שהוא (פרויד) אינו מאמין יותר בתיאורית הנוירוזה שלו.

פרויד חש צורך להסביר את הסיבות לכך:

1. אכזבה ממושכת ממאמציו לסכם ולו אנליזה אחת שלו, לכדי מסקנה ברורה; התחמקותם של אנשים שלתקופה מסוימת היו הנלהבים והמעריכים ביותר את האנליזה; היעדרותן של הצלחות מלאות, עליהן סמך; היכולת להסביר לעצמו את ההצלחות החלקיות בדרכים אחרות.
2. ההפתעה מכך שבכל המקרים של היסטריה, האב צריך להיות מואשם בהיותו סוטה/ פרוורטי, אינה תואמת לגילוי היקף התופעה מכיוון שלא ייתכן שסטיות כלפי ילדים הינן שכיחות כ"כ. יותר מזה, היקף הסטיות צריך להיות בשיעור ניכר גבוה יותר מתופעת ההיסטריה עצמה בגלל שההפרעה פורצת רק אם בנוסף, התרחשו מאורעות רבים התורמים להיחלשות יכולת ההגנה.
3. התובנה הוודאית שהמציאות לא נוכחת בלא-מודע לבדה, כך שבפירוש הלא מודע לא ניתן להבחין בין אמת, לבדיה שהיא בעלת אנרגיה רגשית. לכן, ניתן להסיק שהפנטזיות המיניות קשורות לכל החוויות שנצברו מן ההורים.
4. השיקול שבפסיכוזה הכי עמוקה, הזיכרון הלא מודע אינו פורץ החוצה כך שהסוד של חוויות הילדות אינו חשוף, אף לא בהזיה הכי מבולבלת. לכן, אם רואים כי הלא-מודע לעולם אינו מתגבר על ההתנגדות של המודע, הציפייה שבטיפול ההפך מחוייב להתרחש, עד לנקודה אשר בה הלא מודע נשלט לחלוטין ע"י המודע, גם כן מצטמצמת.

פרויד כה מושפע מהנ"ל עד שמוכן לוותר על שני דברים: ההתמקדות המוחלטת בתיאורית הנוירוזה והידע הודאי לגבי הסיבות לה שמקורן בילדות.

בהמשך מסביר פרויד לפליס כי אינו יודע מהי עמדתו בשלב זה מכיוון שלא הצליח להשיג הבנה תיאורטית של הדחקה והכוחות הפועלים בה.

הוא ממשיך וטוען כי ייתכן וחוויות מאוחרות יוצרות את הדחף לפנטזיות אשר שבות ומתייחסות לאירועים קודמים בילדות וכך, הגורם של נטייה תורשתית מקבל מחדש תחום השפעה שממנו ניסה פרויד להוציא אותו – בבירור עניין הנוירוזה.

פרויד מציין כי אילו היה מדוכא, מותש ומבולבל, ספקות שכאלה היו ודאי מפורשים כסימן לחולשה, אך מכיוון שהוא מצוי במצב ההפוך הוא מזהה אותם כתוצאה של עבודה אינטלקטואלית הגונה ונמרצת ומחוייב להיות גאה בכך שגם לאחר העמקה כה אינטנסיבית בנושא הוא עדיין מסוגל לביקורת שכזו. לבסוף שואל, האם ייתכן כי הספקות הללו מייצגים שלב בהתקדמות לעבר תובנה נוספת?

ומתפלא על כך שתחושת בושה המתבקשת במקרה שכזה, לא הופיעה.

בהמשך פרויד מברר פרטים לגבי פגישה עתידית בינו לפליס ושואל לגבי זמנים נוחים עבורה.

ובחזרה לנושא, פרויד מציג אינטרפטציה לאמירתו של המלט " להיות במוכנות" : להיות שמח, זה הכל! ושוב מציין כי יכול היה להרגיש אי שביעות רצון. הציפייה לתהילה נצחית היתה כה נפלאה כפי שגם עושר בטוח, עצמאות מלאה, טיולים והסרת הדאגות החמורות, שהיו מנת חלקו בילדותו, מילדיו שלו. הכל תלוי בשאלה אם תיאוריית ההיסטריה תתברר כנכונה. עתה, יוכל לחזור לחיים שקטים וצנועים, מלאי דאגות. בהקשר זה נזכר פרויד בציטוט המדגיש את האפשרות לאכזבה מהתובנות החדשות: "רבקה, תסירי את השמלה; את אינך כלה עוד."  פרויד ממשיך ומספר כי למרות כל אלו, הוא מסופק ובמצב רוח טוב עד שחברו בוודאי יחוש צורך לראותו.

ועדיין, נשארת חרדה קטנה אחת: מה הוא יכול להבין מענייניו/ חומריו של חברו? שהרי הוא לא מסוגל להעריך אותם בביקורתיות ובקושי מצליח להבין אותם. כך, הספקות שמחלחלים בו אינן תוצאה של עבודה אינטלקטואלית כפי שמתקבל לגבי החומרים שלו עצמו. ומציין שלחברו קל יותר לבקר את עבודתו שלו (פרויד) מלהפך.

דבר אחרון שהוא רוצה להוסיף: בהתמוטטות הזו של כל דבר בעל ערך, התיאוריה הפסיכואנליטית עצמה, נותרה לא נגועה. ספר החלומות נשאר מוגן לחלוטין והתחלת העבודה שלו על מטפסיכולוגיה, רק התפתחה ע"פ הערכתו. לבסוף מציין: חבל שלא ניתן להתפרנס לדוגמא, מפירוש חלומות.

בהמשך מעדכן פרויד את פליס במספר דברים לגבי משפחתו ותלמידו, שגרם לו אכזבה במידת מה, ושואל לשלומו של חברו.

חזרה אל: זיגמונד פרויד: תיאורי מקרה וסיכומי מאמרים