סיכום הספר הלבן בקרימינולוגיה: פרק 2: דרכי המחקר בקרימינולוגיה
- הגיוס: התהליך שבראשיתו צועד האדם את צעדיו הראשונים לכבר הפשע ובסופו הוא עובר את העבירה הראשונה. הדרך היחידה לבירור סיבות הגיוס היא חקירת פשעים בעלי מכנה משותף, דבר קשה במיוחד עקב השוני הרב בין העבירות. סיבה נוספת הינה שהחוקרים אינם יודעים מהי הסיבה לעבריינות. חלקם טוענים כי היא התנהגות נלמדת וחלקם טוענים כי היא גילוי של אשיות פתולוגית. אין אנו יודעים מספיק על דפוסי תרבות מסויימים וכיצד מושפעת התנהגות של הפרט מאישיותו ולכן יש להסתמך על הסברים סיבתיים וניבוי סטטיסטי. הניבוי הסטטיסטי הוא בעייתי גם כן. זאת משום שנתונים אלה מתבססים על עבריינים שכבר הורשעו ביצוע עבירה, לא ניתן לבדוק עבירות בטרם התבצעותן. בנוסף ההשרעה במשפט משאירה על העבריין "כתם חברתי", העלול להשפיע על התנהגותו ואופיו של העבריין ולן ממצאים אלה אינם משקפים. בעיה נוספת היא שהנתונים הקיימים משקפים רק עבירות שדווחו, בנוסף הנטיה היא לרכז את הנורמות החברתיות סביב פשעיהם של חברי השכבות הנמוכות, רק בזמן האחרון החלו מתעניינם בפשעי החברות הבינוניות והגבוהות. פשעי החברה הגבוהה פגעו וגרמו נזק רב יותר לחברה (סאתרלנד). פשעיהם של בני השכבות הגבוהות בד"כ אינם מדווחים למשטרה (במיוחד עבריינות הנוער אשר נחשבת ל"שובבות" ברוב המקרים). על השיטות הפרוגוניסטיות (תפקידן לחזות מראש "מתגייסים פוטנציאלים). בגלל שהסטטיסטיקות בנויות כל נתונים חסרים קיימת בהם הטייה: ראשית הן מתייחסות לעבריינים משכבה מסויימת ולתכונותיהם, כאשר לא ברור אם תכונות אלה קיימות כם בשכבות אחרות. שנית הן עלולות לנבא רק דפוסי טיפול מיוחד של מנגנון משפטי מסויים ולא של עבריינות פוטניצאלית. דבר זה נכון עוד יותר לגבי שיטות האבחנה המבוססות על התיאוריות בריצוניות הרואות בהפרעות נפשיות כגורם היחידי לפשע. וולד: "אם נראה בהתנהוגות בלתח הוגנת בלתי הוגנת וברמאות עביאות שמקורן במחלה רוחנית-דומה הדבר כאילו אמרנו שכל הואכלוסיה חולה". התיאוריות הסוציולוגיות אינן מתעסקות בד"כ בתהליך "הגיוס". גלזר: ניסה לבתמודד עם פרצה זו ע"י הכנסת מושגים כגון "משחק תפקידים" והזדהות דפרינציאלית כהסבר לכבריינות בשלב הגיוס, אך הוא לא התייחס לגורם שמניע את האדם לפנות למשחקי התפקידים או ההזדהות (מדוע אדם משחק תפקיד שח פושע או מזדהה עם אחד?). סאתרלנד לא התכוון כלל ךבתייחס לשלב הגיוס, אלא רק לרמה מסויימת של פשע. ניתן לראות מאין קיטוב בתיאוריות השונות בקרימינולוגיה. בקצה האחד חוקרים ותיאורטיקנים אשר התרכזו בסטייה מהנורמה החברתית שבהתנהגות העבריין (חיפשו הסברים בפן הפתולוגי), ובקצה השני אשר מתמקד בהתנהגות המהווה את הסטייה (העבריינות-התנהגות סוטה הנלמדת עמו כל התנהגות אחרת). בניגוד לטענתו של מארטון, הקרימינולוגיה אינה מחפשת מסגרת התייחסות עצמאית, אלא מגדירה את עצמה בעזרת בעיותיה.
- העבריינים החוזרים: לאחר שלב הגיוס לא ניתן לבדוק את העבריין באותן השיטות משום שדבק בו כתם הפשע. אחד המדדים הטובים ביותר לנבא עבריינות חוזרת הוא ע"י בדיקת הרשעות קודמות. מחקרים רבים הוכיחו כי הסיכוי לבצע עבירה בתקו המבחן ("על תנאי") עומד ביחס ישר למס' העבירות וגיל העבריין.למרות הקושי בהסברת תהליך הגיוס שיטות הקרימ' מתאימות לבדיקת שלב ההבשלה- השלב שבין הגיוס לרצדיביזם. סאתרלנד– תרם להבנת תהליך זה ע"י כך ששילב את התיאוריות השונות בקרימ' ואת תהליך למידת ודרגת ההתחברות עם הקבו' הפושעת. כהן- השתמש בתיאוריות סוציו' העובקות בהיווצרות תת-תרבות, ובחוסר השיוויון בין המעמדות החברתיים. קלאוד ואוהלין– הראו כחצד משפיעות הזדמנויות שכיחות לביצוכ פשע על פתרון בעיות הסתגלות וכיצד הם מובילים לרצידיביזם. גורם נוסף חשוב אליו לא התייחסו בתיאוריות אלו הוא התנגשות העבריין עם המערכת המשפטית והכתם החברתי הדבק בו בעיקבות החיוב בדען. טטנבאום- תהליך הטיפול בעבריין צעיר מזיק בכך שהוא גורם לצעיר לזהות את עצמו כעבריין ולהיות מזוהה ע"י הסביבה כעבריין. לכן יש לבדוק השפעת גורם זה על מערכות הפשיעה ולבדוק כיצד משפיעה הרשעה על אפשרויות חברתיות כלכליות של העריין, ועל השינויים בסטטוס והתפקיד שלו. יש לבדוק את תהליך דחיית הנורמות החברתיות ואימוץ נורמות עברייניות.
- הפשע ברמה החברתית: סוגי הפשיעה המאופיינים לחברה מסויימת, צורות אירגונו, ודרכי ביצועו. תיאוריות הגיוס וההבשלה אינן מסבירות את סוגי הפשע האופיינים לחברה. בוצע נסיון לפיתוח תיאוריות כוללניות (בין השאר היו גם המרקיסיסטים אשר דיברו על סיבות כלכליות). סלין- דיבר על התנגשות בין נורמות התנהגותיות כתוצאה משינוי חברתי. קיימת בעיתיות רבה בעניין זה במישור החברתי, מפני שקשה מאוד להסביר ץופעות שונות במקומות שונים ע,י תיאוריה אחת (שבטים בהודו לעומת פשיעה בארה"ב). לכן יש לחלק את התופעות לקבוצות קטנות ומוגדרות יותר ואח"ע לנסות להגדירן ולהתמודד עימן (לדוגמא:הפשע בתקו' השפל הכלכלי, הגירה ופשע, פשע מאורגן וכו'). יש להתייחס בתעאורעות אלה גם למבנה החברתי ולמערכת הנואמטיבית (למשל הפשע המאורגן שהפך לנורמה בסיציליה). ייתכן שהסתמכות על ליקויים במע' הנואמטיבית (אנומיה, התנגשות רבויות וכו') לא תוכל להסביר פשע ברמה החברתית. בישראל למשל ניכר תהליך חזק של אנומיה והתרבות בשיכורים של סוגי פשע שונים אך סיכוי למצוא קשר בין התהליך האנומי לשיעורי הפשע הוא קלוש מאוד. כדי להבין את הקשר בין אנומיה לשיעורי פשיעה יש לחקור את הקשר בין נורמות חוקיות בחברה לבין יחס החברה לעבירה (פוטנציאל ההתנגדות). כמובן שישנם מקרים הפוכים (אנגליה בתקו' הוויקטוריאנית- חברה בעלת מוסר נוקשה אך גם זנות רבה). חוק שאינו נתמך ע"י העם לא יישמר גם העונשים עליו כבדים מאוד (אלכוהול בתקו היובש).
- מדידת עבריינות: כדי לברר האם חלה עליה בפשיעה עלינו למצוא דרך מדידה אובייקטיבית של פשיעה וסטייה חברתית. בנתהאם קרא לקבץ סטטיסטיקות של בתי משפט לפני 200 שנה, זאת כדי לשמש כברומטר לרמת המוסר במדינה. סטטיסטיקות מאין אלה החלו להתפרסם באירופה במאה ה-19. נתונים אלה עסקו בעיקר בהרשעות מתוך הנחה שהשופט הוא היחיד הרשאי לקבוע מהי עבירה. הפירסומים הסטטיסטיים של קטלה וגרי אשר הסתמכו על נתונים רשמיים זכו לפרסום רב. נתונים על עבירות ידועות למשטרה החלו להתפרסם מאוחר יותר לאחר אגון כוחות המשטרה. מדידת היקפה האמיתי של העבריינות אינו אפשרי משום שהעבריינים כמו גם הקורבנות אינם ששים להיחשף. רוב העבירות אינן מדווחות. עבירות הרכוש מדווחות משום שהקורבן רוצה פיצוי. עבירות הצוורון הלבן והכחול וכן עבירות בתחום המשפחה או סמים כמעט שאינן זוכות לדיווחים שישקפו את המציאות. ככל שהמודעות לעבירות אלה תהא גבוהה יותר עניין התקשורת יהא גדול יותר מה שגורם לעיתים לשלטונות להקצות יותר משאבים לצימצום ומניעת העבריינות.(מלחמת ששת הימים-עבירות כלכליןות, סמים, זנות-עליית המודעות). בישראל מתפרסמות סטטיסטיקות על בתי המשפט ובטטיבטיקות פליליות כחלק משנתון הממשלה מאז 1949. קיימים אי-דווחים וחוסר תקפות סטטיסטית של עבירות מסויימות. ניתן להניח כי קיימת מהימנות בדיווחים על רצח, אבל על גניבה ופגיעות רכוש קיים מעט מאוד מידע, לעיתים הקורבן אינו מדווח מחשש מטרדה מיותרת או כדי להימנע מסכסוך כם העבריין. לעיתים מעדיפים לבגור את הנושא בתוך החברה הוא העסק שבו קרתה העבירה. בעבירות מין, מירמה או הונאה קיימת נטייה לא לווח על הפשע מחשש לפגיעה בשם הטוב או מתוך בושה שהקורבן נפל בפח. המצב בעייתי יותר בעבירות בהן אין קורבן מוגדר כמו זנות, סמים וכו'. ולכן הדיווחים נדירים ואינם מייצגים. סוג שלישי של עבירות הן עבירות שאען בהן קורבן מוגדר. כמו במקרה של שידול לזנות ה"קורבן" הוא הלקוח, במקרה של שימוש בסמים קשים הקורבן הוא המשתמש עצמו וכו'. הדיווחים נדירים (העבריין והקורבן משתפים פעולה בנסיון לבסתיר את העבירה) ולכן מייצגים רק חלק קטן מן העבירות במבוצעות בפועל. סוג נוסף של עבירות הן עבירות נגד הסדר הציבורי. במקרים אלו מסתמכים על דיווחי הרשויות בלבד ולכן ישנן יחידות משטרה שתפקידן לאתר סוחרי סמים ועבירות על הסדר הציבורי, אך לא על גניבה ושוד, מכאן שנתונים אלה מראים על פעילות המשטרה בנוגע לעבירות ולא את כמות העבירות עצמן. לסיכום: הסטטיסטיקה הרשמית אינה כוללת את כל העבירות שהתבצעו והיו צריעות להירשם. בנוסף היא מעוותת את הפרופיל העברייני של החברה. ישנן עבירות מסויימות המופיעות באופן מייצג בסטטיסטיקות באורח המייצג את שכיחותן, בעוד שאחירות אינן מופעות בפרופורציות הנכונות. סלין- דיבר על כך כי יש לברור מן הנתונים רק עבירות שהמדגם בהן גדול מספיק והיחס בין עבירות שנרשמו לכאלה שלא נרשמו הוא קבוע. אלו עבירות פוגעות בעלות אופי צבורי בכך שהן מגיעות לקורבן ולכן קיימת סבירות גבוהה שהן ידווחו. ה- F,B,I מפרסם נתונים על שבעה סוגי עבירות שסיכומן העללי מהווה מדד לעבריינות (רצח, האיגה, אונס, שוד, חבלה גופנית חמורה, התפרצות וגניבת חפצים בשווי מעל 50 $. מדד זה הינו בעייתי גם ען משום שהוא אינו כולל עבירות כגון קטטות, זיוף או מעילה העשויות לגרום נזק רב וחמור יותר מהעבירות במדד. בנוסף מדד זה אינו מתייחס לעלייה ברמת החיים (יותר מכוניות מאטופניים, סביר שיגנבו יותא מכוניות ולא אופניים). כמו-כן בסופו של דבר לגניבת דמי כיס ולרצח יש משקל שווה עקב השכלול הנעשה (המדד אינו מביא בחשבון את משקלן או חומרתן של העבירות), ולכן יש לשקלל את העבירות ביחס לחומרתן. מסדאגליה ומאיר– הציעו כל אחד בנפרד לשקלל כל עבירה בהתאם לעונש המוטל עליה. אך שיטה זו מתעלמת מעבירות קטנות שהעונש עליהן הוא קנס ומעבירות חמורות שהעונשעליהן הוא מוות. אנג'ל- שיקלל את העבירות בהתאם לשורש הרבועי של שכיחותן. העבודה הבולטת ביותר בתחום זה היא מחקרם של סלין וולפגנג- נשנת 1964. הם ביקשו מהנחקרים לאמוד את מידת חומרתן של עבירות שונות, התברר שיש דמיון בין שיפוט הנחקרים לבין שיפוט של שופטים. וכך הגיעו למשקל מספרי אשר מבטא את מידת חומרת המעשה (למשל רכוש גנוב בין 10—250$ מוסיפים שתי נקו, נזק מעל 1000$ מוסיפים שלוש נקו' וכו') לפי שקלול זה גניבת דמי כיס תהווה נקו' אחת למדד העבריינות בעוד שרצח יהוו 24 נקו'. חשיבותו העקרית של מחקר זה היא באפשרות לצור מדד אחד שישקף את חומרת עבריינותו של העבריין והן את מצבה של המערכת החברתית. מעטים השתמשו במדד זה, זאת משום שהייתה ביקורת רבה על מחקרים אלו. בטיוואן נמצא כי הנחקרים נתנו משקלים שונים לעבירות מאשר בקנדה ובארה"ב בנוסף היו הבדלים בין נחקרים לנחקרות. בנוסף בחזרה על הניסוי נמצא חוסר הסכמה גדול בין הנחקרים על קביעת המדד (טושטש ע"י הצגת ממוצעים בלבד במחקר המקורי) ולען קשה לומר כי ישנו מימד יחיד על-פיו ניתן לקבוע את חומרת העבירות. ביקורת נובפת מתמקדת בהנחה המרכזית במחקר (ניתן לחבר את מרכיבי הכבירה ולהגיע לציון כולל), רצח שווה ל-24 גניבות עפ"י המחקר המקורי, מה שלא ברור כי במחקרים אחרים געחו שלא קיים יחס ישיר (תקיפת שני אנשים לא נתפסת כחמורה כפליים מתקיפת אדם אחד). לביכום לא קיים מדד מוסכם למדדידץת רמת העבירות.
- מיהו העבריין: לא ברור מיהם העבריינים. אם נתייחס למס' הנעצרים או למספר המורשעים נקבל מספרים שונים. בנוסף ידןע שמספר העבירות במדווחות קטן יותר ממספרן בשטח. אם נקבל את ההגדרה הנוקשה למיהו עבריין נתייחס רק לאלו שהורשעו. המשטרה אינה מצליחה לתפוס את כל מבצעי העבירות שדווחו (מס' המעצרים נמוך יותר ממספר העבירות הידועות) בנוסף לעיתים עוצרים כמה אנשים החשודים בביצוע אותה עבירה. מכאן שמספר המורשעים קטן ממספר החשודים (ישנם המובאים לין אשר יוצאים זכאים), ולכן יתקבל עיוות אשר אינו מציג מידע על שכבות מסויימות (עבירות המעמד הגבוה, זנות, עבירות קלות וכו'). לא ניתן להסתמך על אף אחד מהשלבים המשפטיים (הודעה למשטרה, תפיסה, מעצר, הבאה לדין והרשעה) כמדד יחיד לעבריינות. סלין- קבע כי ערכו של המדד כבסיס למדדידת פשע הוא יעיל פחות ככל שהפרוצדורה ממעשה העבירה ועד המעצר ארוכה יותר.
- דיווח עצמי: עקב הבעייתיות הרבה של הסטטיסטיקה הרשמית של העבריינות, החליטו לשאול את האנשים עצמם אילו עבירות ביצעו. רעיון זה התגלה כהצלחה ניכרת (פוטירפלד דיווח כי 83% מהנשים ו-98% מהגברים הודו במעשי גניבה, אריקסון מצא ש-80% ממקרי ההתפרצות ו- 99.7% ממקרי הפגיעה ברכוש שדווחו ע"י נחקרים לא ידועים למשטרה). אולם כיצד נדע שקיים קשר בין הדיווח למציאות? קלארק וטיפט בדקו את ענות הנחקרים בפוליגרף, גולד נעזר במודיעים מתוך קבו' הנחקרים, הארדט והארדט השוו בין הודאות בעבירות תנועה לדוחו"ת משטרתיים וכו'. בנוסף הגיעו למסקנה שהעלמת נתונים נובעת משכחה ולא בעוונה תחילה (כתוצאה מבושה או חשש). בישראל עבודתה של ורקר (2973) היא הראשונה שזכתה לפרסום. גם בשאלונים חוזרים ובמחקרים נוספים התגלה התאמה גבוהה. נראה כי בדיווח העצמי הוא כלי יעיל להערכת עבריינות באוכלוסיה נתונה. דבר זה מגביר גם את האמון בערכו של הדיווח המשטרתי. אחת הבעיות הכלליול של מדדי הפשיעה היא שהם אינם עונים על השרלה מהו סיכויו של אדם מסויים ליפול קורבן לפשע. בארה"ב הוקמה "ועידת הנשיא לענייני אכיפת החוק וניהול המשפט הפלילי"- שאלה מגדם מייצכ האם היו קורבן לעבירה. הם גילו כי כ-50% נפלו קורבנות אך רק כמחצית מהמקרים דווחו למשטרה, שיעור הדיווח שונה מעבירה לעבירה. זאת משום שהדיווח מושפע מהאינטרסים של הקורבן (בושה מונעת את הרצון לדווח, הסיעוי לקבל פיצוי מגדיל את הרצון לדווח). אולם קיימת סכנה שאנשים יגזימו בדיווחיהם או ימנעו אינפורמציה (עקב שכחה או טעות בהערכת זמן וכו') סיבות אלה פוגעות באמינות המחקרים. על מנת להתגבר על בעיות אלה אפילו באופן חלקי נעזרו החוקרים במשפטנים שיקבעו באילו מהמקרים היתה עבירה על החוק (בכרבע מהקרים התברר כי לא נעשתה עבירה). בנוסף הם השוו את מס' העבירות החמורוןת עם אלה אשר היו ידועות למשטרה אשר נתנו מדד מהימן. קיימות בעיות נוספות כגון מי ידווח על שימוש בסמים או הליכה לזונה? ומיהו הקורבן במקרים אלו. מדד זה כן תקף לגי עבירות חמורות. מחקרים מסוג זה נערכים הארה"ב כמו גם בארץ.
- סוגי עבירות ועבריינים: בגלל שהמושג עבירה כולל בתוכו אלמנטים שונים קשה להגיע לפיתוח תיאוריות אחידות על העבריינות. ולען נעשו נסיונות רבים ליצירת קטיגוריות הומוגניות של פשיעה. בישראל חולקו העבירות לעבירות כלפי גופו של האדם, עבירות רכוש, עבירות נגד הסדר הציבורי, עבירות כלפי מוסר, רמאות וזיוף, וסוג של כבירות אחרות. חלוקה זו אינה מכסה התנהגויות ספציפיות (כייסנות, הצתת מועדון ומעילה בכספים שונות זו מזו בהתנהגטיות אך נכללות כולן תחת עבירות רכוש). הקרימי' עוסקת ביחס שבין התנהגויות שונות לבין החוק והפעלת, ולכן זקוקה לקטגוריות שיכסו את שני המושגים (התנהגותית ונורמטיבית-חוקית). התיאוריות בנושא נעות על רצף שבקצהו עומדת הגישה הטוענת כי האדם הוא בעל יכולת בחירה ולכן הכללות התנהגותיות אינן משמעותיות והוא זקוק לקטיגוריות כמו של החוק. ובקצהו השני עומדת הגישות הטוענות שעבריינות היא תוצאה של בעיות חברתיות וסטחחה אישית (נפשית). לומברזו- הראשון שסיווג עבריינים, טען שיש לחלקם עפ"י אשיותם. קיימים שלושה סוגי עבריינים:
- א. עבריינים מלידה: אטביסטים, ניכרים לפי סימנים משותפים להם ולבע"ח.
- ב. עבריינים חולי רוח: פסיכוזות וליקויים מבניים ואורגניים.
- ג. הקרימינלאודים: עבריינותם נובעת מצירוף של גורמי פרדיספוזיציה אישיים וחברתיים, והזדמנות אובייקטיבית לביצוע העבירות.
פרי- הוסיף את קטיגוריות העבריין המקרי והעבריין היצרי. גראופלו- ניסה למזג קריטריונים שונים. הבדיל בין עבריינים שמצויים בהם יושר ורחמים לבין אלו שלא. אלו בעלי היושר וברחמים יהיו שומרי חוק, אלו בעלי רחמים אך לא יושר יוכלו לחיות בחברת אחרים אך התנהגותם תהא לא מוסרית (גנב- כאשר יש בו יושר אך לא רחצים יהיה פושע אלים בעל התפרצויות. אדם ללא יושר או רחמים הוא הרוצח). הפוזיטביסטים סיווגו עבריינים עפ"י מניעיהם והנסיבות המעוררות מניעים אלה. לינדסמית ודנהאם- תיארו אצף תיאורתי שבקצהו האחד נמצא העבריין החברתי (מושפע מתת תרבות עבריינית) ובקצהון השני מצוי העבריין הבודד (מושפע מדחפעם פנימיים)- קליניארד תיאר רצף זה (תרשים 4). ריס- הציע סיווג על בסיס אבחנות פסיכולוגיות וחברתיות. הסוג הראשון בסיווגו הם בעלי אישיות תקינה פחות או יותר (בעיקר נערים מהמעמד הבינוני, כבריינותם בד"כ חולפת) הסוג השני הינם עבריינים בעלי אגו חלש (נוטים להתפרצויות אגרסיביות, עבריינותם תוצאה של חוסר פיקוח וחוסר אירגון ויציבות של האגו, בני משפחות הרוסות, דוחים נורמות התנהגות של המעמד הבינוני ומסגלים נורמות של הדומים להם, אינם מרגישים אשמים עקב פגיעתם בחברה). הוא הבדיל בין אינשים בעלי אשיות תקינה לבין הסובלים מבעיות הסתגלות נפשיות, ובין אנשים המתייחסים לחברה באופן חיובי לבין המתייחסים אליה באופן שלילי. למרות זאת, ברור שליקויים נפשיים קלים אינם חייבים להוביל לעבריינות, זאת בתנאי שהחברה מפעילה לחצים נורמטיבים. בנוסף ניתן לראות עבריינים בעלי אשיות תקינה אשר עבריינותם נובעת מהסביבה. סיווגו של ריס דומה לסיווגים אשר הציעו פסיכולוגים (עבריין בעל אני עליון לקוי אשר אשיותו תקינה אך קיבל ערכים שליליים מהחברה, רנדל ויומן מכנים זאת "העבריין האמיתי". הויזינחה ואחרים- ערכו מחקר והצביעו על חמישה תנאים הקשורים בהתפתחות האשיות העבריינית:
- א. מעורבות ההורים בחיי הילד (הבית)
- ב. עמדות ההורים כלפי התנהגות שלילית, סוטה ועבריינית. ככל שעמדתם ברורה יותר הסיכויים לעבריינות יפחתו.
- ג. עמדות הילד כלפי התנהגות עבריינית.
- ד. אימפולסביות והיפראקטיביות של הנחקרים.
- ה. חברים בעלי התנהגות סוטה.
- מערכות התנהגות עבריינית: קליניארד וקוויני- ניסו לשכלל את סיווגו של לינדסמית. הם טענו שהמאפיינים המבדילים בין העבריינם הם: דימוי עצמי, רקע חברתי, ערכים, סוגי העבריות ואופן אירגונם החברתי. כל אלו יוצרים מערכת התנהגות (עבריינים שונים מסגלים מערכות התנהגות שונות). הוא חילק אותם לשמונה קטיגוריות:
- א. עבירות אלימות אישיות: (רצח, חבלה חמורה וכו'). בעלי אשיות נורמלית שצירופי נסיבות הובילו למעשה. הם אינם בעלי עבר פלילי, הם אינם רואים עצמם כפושעים. ערכיהם יהיו דומים לאלה של החברה מסביבם, אך החברה תגיב באופן קשה למעשיהם.
- ב. עברייני רכוש מקוריים: עבריינותם אינה סדירה ועקבית, היא נובעת בד"כ מלחץ נסיבות מיוחדות (מחסור בכסף, או פיתוי שלא ניתן לכבושו). לדוגמא: עקרת בית הגונבת מהסופר. בד"כ יתנו ראציונליזיות למעשיהם. החברה לא תגיב באופן קשה למעשיהם. הם מכירים בחומרת מעשיהם ובאים בד"ע מן המעמדות הבינוניים ואף הגבוהים.
- ג. הפשע העיסוקי: עבריינות תוך כדי עיסוק כלכלי, חברתי וממוסד. עבריינים אלה רואים עצמןם כהגונים העושים את מה שכולם עושים (צווארון לבן, חנווני המזייף במשקל וכו'). מאחר שאנשים אלה נחשבים "הגונים" בחברה, היא לא תגיב באופן קשה למעשיהם.
- ד. העבריין הפוליטי: פועל בד"כ מתוך אידיאולוגיה ומטרה לשנות את השלטון. כאשר מצליחים הם אינם עבריינים יותר ונחשבים ללוחמי חופש. רמת אירגונם החברתית גבוהה. אינם רואים עצמם כעבריינים, אלא כבעלי מערכת ערכים שונה מזו של השלטון, ולכן נציגי השלטון נוטים להחמיר בעונשם.
- ה. עבירות נגד המובר והסדר החברתי: מספקים שירותים ומצרכים לציבור בדרכים לא לגיטימיות (זונות, סוחרי סמים, מבריחים). הם אינם רואים עצמם כעבריינים עקב האמביוולנטיות ביחס החברה אליהם. קיים אירגון (סרסורים,ספקים וכו').
- ו. הפשע הקונבנציונלי: כולל עבירות רכוש כגון: שוד, פריצה, גניבה וכו'. לעבירות אלה יכולים להתווסף סממנים אלימים. בעלי מס' לא מועט של הרשעות קודמות ו"ותק" במקצוע. הקריירה שלהם התפתחה עוד בילדותם. הם משתפים פעולה עם עבריינים אחרים, אך אינם מכיעים לרמת אירגון ממשית. עלולים לפתח גאווה במקצועם (עקב חיזוקיהם של חבריהם למקצוע). אינם רואים בעונשים כדרך להשתקם אלא דתאונת עבודה ולכן מוטלים עליהם עונשים כבדים יחסית (להגדיל את הסיכון המקצועי).
- ז. הפשע המאורגן: מאופיין במידת אחרגונו ובהשתלבותו במערך החברה הלגיטימית. אירגון היררכי בכל זכויות וחובות הדדיות, קיימת שליטה בלעדית וחלוקה גיאוגרפית לאיזורי שליטה. קיים שימוש באלימות לשמירת משמעת פנימית. הם משיגים חסינות מפני סוכני הפיקוח החברתי. משיגים רווחים כלכליים ע"י התמחות בשטחים מוגדרים. כלפי חוץ הם מנהלים אורך חיים נורמלי, אך מעורבים בעיקר בעולם הפשע ומקבלים תמיכה ודרכי התנהגות מפושעים אחרים. קיים דמיון בין הפשע המאורגן לבין ארגון כלכלי לגיטימי (עקרונות דומים כמו היררכיה, יוזמה חופשית), ולעיתים הם אף משתתפים במוסדות החברה הרשמיים (פוליטיקה). קשה לפקח עליהם עקב היחס האמביוולנטי של הציבור כלפיהם (חלק מהציבור נזקק לשירותי הפשע המאורגן).
- ח. הפשע המקצועי: בעלי רמת מיומנות גבוהה בתחומם (פורץ כספות מומחה, עברייני מחשב). מסגלים זהות שלילית שהם גאים בה.
רצף הקטיגוריות הנע מהעבריין האלים ועד למקצועי תואם לרצף של לינדסמית מהעבריין הבודד ועד לחברתי, כמו גם לסיווגו של ריס. עדיין לא ברור מה תורם סיווג זה לטיפול בעבריינים. בארץ נעשה נסיון סיווג ע"י שוהם אשר לקח קבוצה של מאה אסירים יהודים. הוא
מדד את קריירת הפשע שלהם עפ"י שלושה סולמות:
- מידת השתתפותם בתפקידים לגיטימיים או הניתוק מהם (משפחה, עבודה, בילויים)
- דימוי עצמי. האופן בן רואה הנחקר את עצמו, ומהן תקוותיו וצפיותיו לעתיד.
- התקדמות בפשיעה. עד כמה העבריין הוא מקצועי, שיתף פעולה עם עבריינים אחרים ועד כמה הפנים ערכים סוטים.
הממצא המרכזי במחקר זה הוא שאין תוקף בישראל לאצף שלקלינארד וקוויני. ניראה כי הנחקרים התרכזו בשלוש קטיגוריות ולא נראתה רציפות והדרגתיות. בנוסף נמצא שאשיות האסירים הייתה פחות או יותר נורמלית (מחזק את דבריו של סתרלנד)
העבריין השכיח (קונבניונאלי). כ- 50% מאוכלוסית העבריינים בישראל. עברייני רכוש מועדים (ממוצע של 10 הרשעות קודמות). רובם מתמידים באותו סוג של עבירה. כמחצית מהם עברו את העבירה השנייה תוך פחות מחודשיים לאחר הראשונה. בעלי דימוי עצמי נמוך וחוסר תקווה להשתלב שוב בחברה.קטיגוריה זו כוללת את העבריינים החמורים ביותר בישראל (אין פשע מאורגן בארץ). חשוב לציין כי הם פועלים במסגרת קבוצתית הלוחצת עליהם להמשיך ולפשוע.
עברייני אלימות אישית (נגד גוף האדם)- כ- 20% מהאסירים. כוללים רוצחים, נסיון לרצח, ומעשי אלימות אחרים. מאופיינים בבדידות, אינם פועלים בקבוצה. דימויים העצמי אינו עברייני. הרקע לעבירות הוא בד"ע רגשי מקרי, רצדיביות נמוכה למדי.
עברייני רכוש מקריים:- 11% מהאסירים. נמצאים בשולי החברה הנורמטיבית והעבריינית ומבצעים עבירות רכוש מדי פעם. אינם מקצועיים. בעלי דימוי עצמי גבוה אשר מתפרש כשאיפות שלא מולאו יותר מאשר תיאור מתאים שלהמציאות.
עברייני צווארון לבן: כ- 11% מהאסירים. קבו' זו מורכבת מעבריינים כלכליים למיניהם. אינם רואים עצמם כעבריינים, מה שבד"כ תואם את יחס החברה אליהם.
עבריינות מקצועית ומאורגנת: כ-5% מהאסירים. איננה קיימת בישראל כפי שקיימת בארה"ב (עיסוק לגיטימי במקביל לפשע מאורגן), אך קיימות התארגנויות של אסירים בבתי הכלא המשפיעות על הנעשה מחוץ לכותלי הכלא.
ע"מ לבדוק את תוקפו של הסיווג נערך מבחן המשווה בין מאפייניהם של האסירים. הם חולקו לשלוש קבוצות: עברייני צווארון לבן, עברייני אלימות, ואחרים. עברייני הצווארון הלבן ועברייני האלימות מתאימים לקטיגוריות של קלינארד, הצווארון הלבן קרוב למה שהם מכנים "עיסוקיים" ועברייני האלימות תואמים ל"אלימות אישית". את קבו' האחרים לא ניתן להגדיר עפ"י סיווג, כניראה משום שבישראל העבריינות אינה מוגדרת ולא קיימים דפוסים ברורים של קרירה עבריינית. בנוסף לכך המחקר מתבסס על אסירים, ייתכן ותקו' המאסר השפיעה עליהם וקשה יהיה לראות את השונות בניהם. ולכן ניתן להסיק מכך (שלא ניתן לסווג את מרבית האסירים) שסיווגם של קלניארד וקוויני אינו תקף בארץ.
הקבוצות עצמן שונות מאוד ברקע החברתי שלהן. הצווארון הלבן הם בכלי השכלה גבוהה מאחרים, הם הורשו לראשונה בגיל מאוחר למדע (בממוצע 39), ניתן להסביר זאת בכך שהעבריין קודם כל מתקדם בקריירה עד שהוא בדרג מספיק גבוה ואז הוא יכול להתחיל לפעול. כברייני האלימות הינם בעלי השכלה נמוכה, מס' הרשכות קודמות כפול משל עברייני הצווארון הלבן. הרבה מהם הינם ממוצא צפון אפריקאי, מה שמחזק את הטוענים להשפעה תרבותית גבוהה ולא ביולוגית. את קבו' האחרים לא ניתן לסווג באופן רחיד. הם בעלי הרשעות קודמות רבות, אך אין התמחות בתחום מסויים. אין לשלול את סיוודם של קלינארד וקוויני, אך הוא אינו מתאים לישראל. גיבונס– סיווג עבריינים בעיקר לצורך טיפול. הוא סיווג עפ"י קריירה עבריינית, דפוס עבירות, הסיטואציה הבין-אישית, המעמד החברתי, כמדות כלפי סוכני פיקוח חברתי ודימוי עצמי. הוא חילק בין עברייני נוער (כנופיות שוד, כנפויות אלימות, עבריין כנופיה מקרי, עבריין אקראי-אינו חלק מכנופיה, גנבי מכוניות, מכורים לסמים, הנער העבריינית, העבריין הבעייתי במבנה אשיותו וכו') לבין פושעים מסבוגרים (הגנב המקצועי, עברייני צווארון לבן, החובל הפסיכוטי, עבריין המין האלים, עבריין המין הסטטוטורי, המעור לסמים, העבריין השולי מבחינה חברתית, כברייני הרכוש החד פעמי וכו'). סיווג זה אינו מגדיר מרחב תיאורטי אלא טיפוסים לדרגות טיפול. הרצף דומה לזה של קלינארד וקוויני.
גישה נוספת היא זו המתמקדת במעשה העבירה ולא בעבריין, כלומר אפיון הפעולות. שילוב של שני הסיווגים (דל העבריין ושל העבירה) יכול להביא לתמונה לגבי הפשיעה בחברה נתונה.
רוב סיווגי העבירות מתחלקים לשניים. האחד עוסק במהות המשפטית של העבירה והשני בתכונותיהם האישיות של העבריינים. הניתוחים החוקיים התרכזו בעיקר בשני נתונים הדרושים להרשעת אדם בעבירה מסויימת: האקטוס ראוס (מעשה העבירה), והמנס ריאה (הכוונה הפלילית) התהליכים הנפשיים העומדים בבסיסם של מעשים עבריינים. כפ"י הגישה המשפטית אין מעשה פלילי ללא כוונה פלילית. אנשי מדעי ההתנהגות והחברה טוענים שיש להתייחס לקשר שבין ההתנהגות עצמה וניתוחה, לבין המשפט (ג'רום הול). דוגמא לנסיון שכזה היא טעת האי שפיות הזמנית, ובכך שיותר ויותר סומכים על דעתם של פסיכאטרים. סמכותו של השופט לתת את חוות דעתו מוגבלת מאוד. המאמצים לצימצום הפער בין המשפטנים לאנשי מדעי ההתנהגות עשויים לבטל את הפער בין הנורמה של החורק לבין התנהגות האדם. נסיון כזה ניתן לראות בניסוי של שוהם, רהב וגוטמן אשר ניסו לסווג את העבירות בישראל מבחינה משפטית והתנהגותית כאחת. מרכיביהם של המעשים מבחינה משפטית והתנהגותית:
- א. הנורמה של המשפט הפלילי- האם הנורמה ההתנהגותית שונה מהנורמות החברתיות האחרות. מביענת התוכן לא יהיה הבדל. מרבית האיסורים בחברה מסויימת יהיו מקובלים בחברה אחרת או בזמן אחר. האבחנה ההתנהגותית תלויה באכיפת הנורמות בחוקיות כחלק ממערכת הפיקוח החברתי. אבחנה זו מתאימה לאבחנתו של למרט האומר שהתגובה החברתית לעבירה תהיה הקריטריון לייחודה משאר הנורמות החברתיות. רומטוויט– טען שנורמה חוקית נקבעת ע"י כלי חוקי ומיוחד הנבדל מכללים חברתיים אחרים. הפיקוח על ציות לנורמה יעשה ע"י סוכנויות פיקח, והטלת הסנקציות תבומע ע"י השופטים וגורמים רשמיים. דבר זה מוכיח את תורת התיוג המדגישה את אכיפת הנורמות ולא את תוכן העברה. סלין– הציע לסווג נורמות משפטיות לפי פוטנציאל ההתנגדות שלהם – מידת ההתנגדות הפנימית שאנשים חשים כלפי הפרת הנורמה. העונשים המקסימליים המצויים בחוק מהווים מדד לפוטנציאל ההתנגדות כפי שהוא נתפס ע"י המחוקק. דבר זה הינו בעייתי משום שישנם גורמים נוספים המשפיעים על מידת ההתנגדות כמו חוקים היסטוריים או רצון של גורמי שלטון להחמיר ע"מ להרתיע (לדוגמא העונש על אחזקת סמים מגיע במדינות מסויימות ל-15 שנה כדי להרתיע מפני התפשטות התופעה), לכן מציעים להשתמש במדד התגובה החברתית ולא במדידת חוזקה של הנורמה. ע"מ לבדוק את פוטנציאל ההתנגדות יש למדוד את תגובת הקבוצה להפרת הנורמה-תגובה זו היא המרכיב העיקרי של הסטיגמה החברתית. האיסורים החוקיים עדיין מביאים בחשבון בעיקר את טובת הציבור ולא את אשיותו של העבריין ולען יכללו חוקים שלא קשורים לפוטנציאל ההתנגדות.
- ב. מבצע הפעולה- משום שסיווג זה מתייחב רק לעבירות ולא לעבריין, מתייחסים לעבריין כאפיק שדרכו מבוצעת העבירה, בנוסף באים בחשבון גם מצבו הנפשי ומניעיו בעת ביצוע הפעולה. המנס ראיה- היא היחס של מבצע הפעולה בכוונה תחילה אל העבירה ותוצאותיה כדי להביא לתוצאות מסויימות.
- ג. המניע- מרכיב זה הינו התנהגותי ואין לו מקביל במישור המשפטי. המניע הינו המוטיבציה כפי שניתן להסיקה מהנסיבות של ביצוע העבירה. היא מדורגת כך: רווחית (מרבית מעבירות הרכוש), אלטרואיסטית (הרג מתוך רחמים ושאר עבירות שמטרתן לעזור לאחרים), רגשית (עקב קנאה, יצרים מיניים וכ') ומקרית(עבריינות תנועה ותאונות עבודה). ברווחית ובאלטרואליסטית קיים רצון להביא לתוצאה או מחדל מכוון, ברגשית ישנו רצון להביא לתוצאות מסויימות או אי-אכפתיות לגביהן ובמקרית תהא אי-אכפתיות כלפי התוצאות או הרשלנות.
- ד. האובייקט – מרכיב התנהגותי בעיקרו. אובייקטים שונים זוכים להגנות מצד המחוקק באמצעות עונשים מקסימליים, ניתן לסווגם לשלוש קבוצות: אובייקטים אינדיבידואלים (גוף האדם, כבודו ומעמדו של האדם, רכוש), אובייקטים קבוצתיים (קיומם של אירגונים חברתיים ומוסדות מדיניים, כלכליים, ודתיים), והסוג הרפלקסיבי (במקרה זה הפעולה ומושאו זהים, כמו התמכרות לסמים למשל).
לשם בדיקת תקפותה של שעטת סיווג זו בדקו החוקרים מדגם של עבירות כפי שתוארו בתיקי ביהמ"ש, כל עבירה תוארה באמצעות 25 פריטים(מהי נורמה, מבצע הפעולה, הנזק שנגרם והנסיבות). הם גילו שניתן לסדר את העבירות על פני מפה שמצד אחד שלה עומד האקטוס ראוס ומצד שני המנס ראה. לגבי האקטוס ראוס נמצא שניתן להגדירו ע"י הנזק האובייקטיבי שנגרם למושא העבירה (שיעורי הנזק, ומצשך זמן הפגיעה) שני פריטים אלו יוצרים סולם בין חמש דרגות החל מחוסר נזק וכלה בנזק מלא לצמיתות. כלומר יש לבדוק את האקטוס ראוס לא רק עפ"י הפגיעה עצמה, אלא גם עפ"י משך זמן הפגיעה העתידית, מה שלא נעשה במשפט הפלילי.
המנס ראה – התייחסות למצבו הנפשי, מבנה אשיותו ובריאות נפשו של העבריין בעת ביצוע העבירה. נתגלה חוסר קשר בין הפריטים המרכיבים את האקטוס ראוב למנס ראה. דבר זה עלול לתמוך בגישתם של הפוזיטיבסטים ושל האומרים כי הדבר החשוב הוא הסכנה לחברה. יש האומרים כי צריך להתייחס לחומרה האובייקטיבית ולא למנס ראה. לחוסר קשר זה ישנה חשיבות אמפירית. הניבוי משני המשתנים יהיה מצטבר ולא חופף.מערכת היחסי בין הקורבן לפושע קשורה באקטוס ראוס ובמנס ראה . העבירה מורכבת ממערכת היחסים שבין העבריין לקורבן. האקטוס ראוס (הנזק בממשי) הוא תוצאה של אינטראקציה זו והוא נכנס לפעולה רק כאשר מנסים סוכני הפיקוח החברתי לאמוד את תוצאות העבירה לצורך ענישה. המנס ראה מרוחק עוד יותר מן העבריין מכוון שמתייחסים אליו רק כאשר מנסים להוכיח כוונה פלילית. סיווג זה טוב כעזר למחקר קרימינולוגי ובהפעלת המשפט הפלילי, בכך שהוא מסווג חומרה לא לפי העונש המקסימלי בחוק. החומרה נקבעת עפ"י עמדתו של היחיד והקבוצה לעבירה, ומערכת היחסים בין העבריין לקורבן. דבר זה ייתן סיכוי גדול יותר להרתעה ולשיקום.
- חיזוי עבריינות: יכולת ניבוי היא אחד המבחנים החשובים לאימותה של תיאוריה. אך האם אכן ניתן לנבא התנהגות? ייתכן שהרצון האנושי הוא גורם אינדטרמיניסטי מהותי להתנהגות ולכן לא ניתן לנבאה. אם אכן ניתן לנבא עבריינות האם יש לכלוא אדם טרם ביצע את העבירה? לשאלות אלה עדיין אין תשובות אך נערכו מחקרים רבים בנושא זה.
הארט ובורג'ס- ניסו להראות שאסירים נבדלים זה מזה בסיכוייהם לא לבצע עבירות לאחר שיחרורם מהכלא. מטרתם היתה לפתח שיטה בה ניתן יהיה לכלוא עבריינים עד אשר ניתן להיות בטוחים שהם לא יבצעו עבירות נוספות. שיטתם התבססה על מתן נקודות להתנהגות חיובית. אלה שצברו נקודות רבות לרוב לא חזרו לפשוע.
שלדון ואלינור גליק- פיתחו טבלאות תחזית לגילוי עבריינות. הם חקרו 500 עבריינים ו-500 לא עבריינים ושהשוו בניהם עפ"י ארבעה משתנים: גיל, אינטיליגנציה, מוצא אתני ומגורים בשכונות עוני. הם נמצאו שונים בעיקר בתחומים אלה: מבחינה פיזית הם היו בעיקר מזומורפיים (שריריים), מזגם היה חסר מנוחה, אימפולסיביים, אקסטרוורטים ותוקפניים, בעלי גישה עויינת, מתמרדים, חשדניים, מזלזלים בחברה ואינם מכבדים סמוכות. הם נוטים לביטוי אינטלקטואלי ישיר וסולדים מביטוי מופשט. רובם התחנכו בבתים חסרי חום וערכים וע"י הורים אשר אינם מהווים מודל לדוגמא וליצירת אני עליון עקיב. כתוצאה ממחקר זה ערכו בני הזוג שלוש טבלאות תחזית (חברתית, אשיותית, ואופי) שבכל אחת מהן חמישה משתנים. טבלאות אלה התבססו על טיב הקשר עם ההורים והמבנה המשפחתי, מבחנים פסיכיאטרים, אקבטרוורטיות, ביטחון עצמי, מרדנות, יצר ההרסנות והתלות הרגשית. לעל משתנה ניתן ערך מספרי. הם טינו כי ניתן לחזות בקרב ילדים בני 6-7 מי יהיה עבריין (סבירות נמוכה מאוד לטעויות) ולהתחיל בטיפול מונע. הטענה המרכזית נגד מחקר זה הייתה שבני הזוג התבססו על נתונים של נערים עבריינים, בכתם החברתי כבר דבק בהם וייתכן שהשפיע על ההבדלים הפסיכו'. כדי להתגבר על טענה זו נוסה ניסוי נוסף בניו-יורק (1952), לאחר עשר שנות מכקב סוכמו הנתונים ונמצא כי הם הצליחו עוד יותר מן המחקר המקורי, אולם מחקר זה נוהל גם כן שלא כהלכה. הנתונים התאימו באופן מקרי, כמו-כן יוחסה סיבתיות למחקרם.
מאנהיים ווילקינס- נמנעו מטעות זו.הם עקבו במשך כמה שנים אחר 385 צעירים ששוחררו מכלא לצעירים. המעקב נעשה ע"י בדיקת תיקי המשטרה. הם גילו שהנתונים הטובים ביותר לניבוי הם: שתיית אלכוהול, מספר הרשעות קודמות, מגורים מחוץ לבית ההורים, מגורים באיזור תעשייתי, יציבות בעבודה. הם אינם טענו לסבתיות אלא ניסו לעזור לנסיונות השיקום של הצעירים. בארץ נעשו גם כן נסיונות ניבוי. שוהם וזנדרברג– בדקו 3,500 עבריינים אשר קיבלו מאסר על תנאי. הם מצאו כי מספר המצליחים והנכשלים קשור בעיקר למס' העבירות הקודמות. לאחר מכן הם בדקו קבו' של כבריינים בעלי עבר פלילי דומה וגילו כי הגיל הוא המשתנה המכריע, מחיבור הגיל עם העבר הפלילי נוצרת יכולת ניבוי. נסיון נוסף נעשה ע"י שוהם רהב ולינור– השתמשו בטכניקה של פונקציה מבחינה המאפשרת לקבוע איזה משקל יש לכל משתנה על הצלחה או כישלון. מכפלת המשקלים (על ציר אופקי ואנכי) מביאה לסיעוייו של עבריין להצליח או להיכשל. בנוסף ניתן להסיק על חשיבותם היחסית של גורמים עפ"י משקלם, לדוגמא למשתנה עבריין במשפחה יש משקל גבוה במיוחד מה שמעיד על האפשרות שקרבה אינטימית לעבריין היא אחד הגורמים לעבריינתו (טענתם של פסיכולוגים וסוציולוגים). בעיה יסודית במחקר זה הינה הגדרת הצלחה או כישלון. קצין מבחן למשל יכול לראות הצלחה במקרה והביא זונה להסתגלות לעבודה סדירה גם אם מדי פעם מוגשת נגדת תלונה על קטטה. קיימת ביקורת כללית על שיטת הניבוי: ההתנהגות האנושית מסובכת מדי בכדי לחזותה באמצעות משתנים אחדים. מחקרים פיזיים הראו כי לא קיים הבדל בין עבריינים ללא עבריינים. הטענה הרצינית ביותר היא שהניבוי נעשה תמיד לאחר שהאדם הפך לכבריין ותוייג כך ע"י החברה וע"י עצמו. מחקרי המעקב אחר הקוהרטות נועדו להתגבר על בעייה זו, ואכן הם זהירים יותר בניסוחיהם ומבחינים בין תחזית לתהליכים סיבתיים. ניתן לראות במדדים אלו מדחום קרימינולוגי המזהיר מפני נטייה לעבריינות בכח או לרצדביזיות.
- היקף העבריינות בישראל: היקף העבריינות בחברה הוא אחד האינדיקטורים המקובלים להערכת מצבה. בישראל קיימים נתונים סטטיסטים אודות מספר העבירות והמשפטים החל מקום המדינה.
חזרה אל: סיכום הספר הלבן בקרימינולוגיה
