סיכום: פעולות כפייתיות וטקסים דתיים \ פרויד

זיגמונד פרויד \ פעולות כפייתיות וטקסים דתיים (1907)

פרויד משווה בין נוירוזה כפייתית, כפייתיות, לבין טקסים ופרקטיקות דתיים.

מהן נוירוזה כפייתית ופעולות כפייתיות:

אלה סימפטומים שמגלים בנ"א עם נוירוזת כפייתיות. הם מרגישים צורך לעשות פעולות מסוימות שוב ושוב, מעיין טקסים. הללו מתחילים להטריד גם בתור מחשבות כפייתיות. הפעולה הכפייתית מאוד חשובה בעיני המבצע, עליה להיעשות תמיד באותה דרך מסוימת, ואסור לחרוג ממנה. אם חרג – יש לחזור עליה. ובנוסף, יש חזרה על הפעולה כמו טקס. הפרוצדורה מתקבעת והיא שרירותית. ההתבטאות במחשבה: חרדה. האדם מרגיש חרד שיקרה משהו רע.

נקודות של השוואה בין כפייתיות לדת:

1. צווים שאי-מילוי אחריהם גורר עונש. בכפייתיות יש צווים שחייבים למלא אחריהם בשלמות. אם לא – יש פחד מעונש, חרדה, חייבים לבצע את הצו שוב.
2. אסור להפר את הצו גם בשגגה: אין התחשבות בכוונת האדם, המעשה הופך למהות.
3. יש גם איסורים: על הכפייתי יש איסור לעשות דברים מסוימים, כמו בדת.
4. יש מחזוריות, והתעצמות, התחרדות: בשני המקרים, הפרה של הצו גוררת חרטה, מוסר כליות, וצורך לתקן – ולכן ביצוע מחודש, מחזורי, והתעצמות של הטקס.
5. נוצרות מובלעוֹת בתוך העולם הרגיל, החילוני, של המציאות הדתית/כפייתית. גבול מופשט שקיים במוחנו.

פרויד ממשיך ומנתח: מהו הפשר של הפעולות הכפייתיות? זהו מנגנון פסיכולוגי שמתפתח בחיים המוקדמים של הילד, כאשר יש לו פיתויים של היצר, והוא נאלץ להדחיקם בפני נורמות חברתיות. ההדחקה אינה מושלמת, והילד נקרע בין הפיתוי המודחק לבין הניסיון המודע להילחם בו.

עולה חרדה, כתוצאה מההדחקה. הפציינט משליך את המבוכה אל העתיד: חרדת הציפייה. כנגד החרדה מהעתיד, הנוירוטי יוצר טקס הגנה, שיגן עליו מה"סכנה העתידית", והוא הפעולה הכפייתית.

המחיר בעד ה"הגנה" שמספק הטקס הוא גדול. במקביל מתרחש עיבוי של הטקס, התעצמות, התחרדות – כדי שהנוירוטי לא ייכשל ויקרו לו דברים נוראים. לכן יש התגברות של איסורים, והחמרה בטקס.

בסוף מתרחש תהליך של היפוך. הנוירוטי מגלה עונג, קולות של פיתוי בתוך הטקס ומנסה להתגבר עליהם, אך מתרחש היפוך והוא מוצא בטקס את העונג האסור כפיצוי סובלימטיבי. הטקס הוא תחליף לפיתוי: מכניזם ההמרה. זו המשמעות של הטקס הכפייתי.

פרויד משליך מהפסיכולוגיה של האינדיווידואל לתרבות האנושית, שגם לה יש "ילדות". מכאן עולות נקודות השוואה ברורות ועמוקות יותר:

1. בשני המקרים: המניע לא ברור, והפעולות שרירותיות, נדרשת אמונה לא רציונלית. (התיאולוגיה הדתית היא רציונליזציה בלבד)
   אבל: כן יש משמעות לטקס, והוא משרת בתת-מודע את המבצע.
2. גם הטקס הדתי נועד להגן מפני עונש, חרדה מהעתיד: בקיום האנושי יש סבל ומוות בלתי נמנעים. בנוסף, גם כאן יש הרחקה של פיתוי: מיתוס החטא הקדמון.
3. יש היפוך, של מציאת עונג באיסורים ובטקסים עצמם: למשל, להשליך על האל את הרצון לרצוח. ייחוס הנקמה לאל זו סובלימציה של הדחף.
4. בשני המקרים יש מנגנונים של התגברות על היצר. ולכן: התעצמות, התחרדות, כדי למנוע מעבר על האיסור. (בדת, סייגים והחמרה במצוות וכו')
5. קורבנות: עמדה של ויתור, הימנעות, החסרה – שבאה להתגבר על קיום היצרים.

מה פרויד השיג בכך: למרות הניתוק והמחקר האובייקטיבי, יש אמפתיה כלפי המאמינים, הבנה שלהם, מציאת פשר בהתנהגותם – מתוך הבנה של הפסיכולוגיה האנושית.

בחזרה אל: פילוסופיה של הדת

ראו גם:

פרויד על הדת

התרבות והדת