היא יוסף / נורית זרחי
יושבת רחל באוהל
קווצת שיער אחר קווצה תאסף
להחביא תחת כיפת משי
את שְׂער-בתה הקטנה היא יוסף
כי אם רצית בילד
וימיך קרבים לנטות
מה יעשה מלבד שקר
את רצון האל להטות
יושבת הקטנה באוהל
בכתונת פסים מצוירה
ובנגלה היא נער
ובנסתר נערה
עכשיו כל העולם יודע
כי נאספה חרפתה
ילדה רחל בן יורש לאביו
והיא בתה
ומביטה האם בשער הבת
עתיד קוראת באופל שערה
החלומות בתי יפילוך לבור
ומשם לחצר זרה
יושבת הקטנה באוהל
שומעת את דבר אמה
והיא אחוזת קסם
והיא אחוזת אימה
ורחל ממשיכה נרעשת
לא תמו המהלומות
בבית כלא תחבי
ותחלצי שוב מידי חלומות
עכשיו כל העולם יודע
כי נאספה חרפתה
ילדה רחל בן יורש לאביו
והיא בתה…
יושבת הקטנה באוהל
מקשיבה בנשימה עצורה
ובנגלה היא נער
ובנסתר נערה.
נורית זרחי כהן – נולדה ב 1941 בירושלים. בגיל שש נתייתמה מאביה ועברה עם אמה המורה ואחותה לקבוצת גבע. שם גדלה ונתחנכה כ"ילדת חוץ". למדה ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. עבדה בעיתונאות, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרות ואמנות ומנחה סדנאות לכתיבה יצירתית. זכתה בפרסי הוקרה רבים.
ניתוח השיר
"היא יוסף" של נורית זרחי הוא שיר פמיניסטי העוסק בזהות מגדרית (מגדר = זהות מינית נרכשת באמצעות חינוך, תרבות, נורמות חברתיות, מדיה וכד', בשונה מזהות מינית ביולוגית מולדת) ומעז לחצות את גבולותיה באמצעות השאלה "מה היה קורה אילו יוסף המקראי היה נולד כנקבה?"
כבר בכותרת השיר יש בלבול בין זכר ונקבה: יוסף זה שם של זכר, ומילת הפניה היא בנקבה. כותרת השיר מרמזת על נושאו – בלבול בין זהויות מגדריות.
השיר מקיים יחסים בין טקסטואליים (= ארמז = אלוזיה = רמיזה) עם פרשת יוסף המקראי, עליה הוא נשען ומעניק פרשנות שונה לשוני של יוסף ולקנאת אחיו בו: בעוד במקרא השוני שלו מוסבר בהיותו בנה הבכור של רחל האשה האהובה והמועדפת ובהיותו יפה תואר ומראה הרי שבשיר השוני שלו הוא בהיותו – בחורה בודדה שמוכרחת על ידי אמה לחיות בסתר ובשקר. בעוד במקרא קנאת האחים בו מוסברת בהעדפתו של יעקב את יוסף על פני אחיו (הבאה לידי ביטוי, בין היתר, במתן כתנת הפסים), הרי שבשיר הסיבה לקנאה נעוצה ככל הנראה מהיחס המיוחד לו הוא זוכה בשל הצורך להסתיר את מינו.
נקודת המוצא של השיר היא שרחל הסתירה את זהותה המינית של בתה, משום שרצתה להעניק לעצמה ולבעלה בן זכר. המשוררת אמרה בראיון עיתונאי:
"כאשר קראתי את פרשת יוסף התנ"כי, היה ברור לי, שיוסף היה בעצם נערה, שהולבשה בכתונת פסים ביד אמה רחל, כדי שלא לאכזב את יעקב, אשר רצה בן. יוסף לא יודעת אם סוגה יתרונה או חסרונה הוא, וכך היא שומרת עליו בלבה לבל יתגלה, שהרי, אם הייתה אהובה כמות שהיא, לא הייתה מסתובבת בעולם מחופשת למי שאיננה."
בספר "בראשית", רחל מציגה את מדרש השם "יוסף" באופן ברור ומפורש: "ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוהים את חרפתי: ותקרא את שמו יוסף לאמור יוסף ה’ לי בן אחר" (בראשית ל' כג- כד). זרחי בוחרת לשים בפיה של רחל מדרש שם שונה: שם שמובנו ‘תוספת’, כלומר דבר הטומן בחובו דבר נוסף.
הקריאה של זרחי את הסיפור המקראי של יוסף מסבה את תשומת הלב לאופן בו נתפסות הנשים במקרא. למשל, בספר בראשית, כשאימהות האומה העקרות מצליחות סוף סוף להרות, הן יולדות בן זכר. אבל זו רק דוגמה אחת מני רבות במקורות היהודיים. השיר "היא יוסף” מעלה את האפשרות שהן ילדו גם בנות, אבל יתכן שהולדת בת הייתה כה בלתי חשובה, עד כי לא שחררה את אמה מהכמיהה לילד ומחרפת העקרות. זרחי מאפשרת לנו לשים לב לסיפור המקראי שבו רחל אמנו לא מבקשת ילדים אלא מציינת במפורש: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי”. (בראשית, ל', א)
בתי השיר
בבית הראשון מסופר כי במהופך מהסיטואציה המקראית המוכרת, לרחל בת קטנה ולא בן קטן. רחל מסתירה את מינה של הילדה תחת כיפה וקוראת לה "יוסף ."
מקום ההתרחשות הוא בעל משמעות סמלית: האוהל – מקום עטוף, מוצנע. זוהי הזירה שבה נמצאות האם והבת. רחל מחביאה את שער בתה יוסף תחת כיפת משי.
החריזה בין "תיאסף" לבין "יוסף" משמעותית ומשמשת גם כאלוזיה לדברי רחל המקראית על כך שאלוהים אסף את חרפתה כאשר נתן לה בן. הקישור בין הסתלקות החרפה לבין שם הבת, משרת את כוונת המשוררת לזהות ביניהם ולהציג את הצורך בהסתרת זהות הבת כמקור של בושה.
בבית השני נמסרת סיבת ההסתרה לקורא: הנורמות הפטריארכליות. (פטריארכאלי = שלטון האבות. מערכת משפחתית- חברתית, אידיאולוגית ופוליטית שבה הגברים קובעים איזה חלק ימלאו הנשים. זה נעשה באמצעות כוח הזרוע, לחצים, מסורת, מנהגים, חינוך וחלוקת העבודה. במערכת זו האישה כפופה לגבר בכל)
בימים בהם הולדתו של בן מבורכת והולדת בת נחשבת ללא רצויה, יש צורך להסתיר את מיניותה של הילדה ואת סממניה המסגירים ולהציגה כבן. בעולם פטריארכאלי, מצופה מן האם לספק יורש ממין זכר, ומאחר שאינה עומדת בציפייה זו, היא נאלצת לשקר. מודגשת מצוקת האם, במקרה זה רחל. היא, שכל כך רצתה בן, חייבת עכשיו להסתיר את האמת המרה שקיבלה בת.
החריזה "לנטות" "להטות" מקשרת בין ההיריון לבין רצון האל, שצריך להטות אותו. יש כאן נימה טראגית שבה לאישה ההרה אין ברירה אלא לשקר כדי לעשות זאת. ברור לאישה שהיא צריכה לעשות הכול כדי שייוולד לה בן, וכידוע אין לה כל שליטה על כך. ואם לא נולד בן, מה שנשאר לה זה לשקר. אפשר גם לקרוא את הפעול "לנטות" כמייצג את ימי הפריון של רחל ההולכים ואוזלים, וכך אין לה אלא ברירה להציג את הבת כבן.
בבית השלישי מתוארת הילדה – יוסף. כתונת הפסים המוענקת לבן האהוב מוענקת בשיר לבת המחופשת. כלפי חוץ היא נער, אך פנימה היא נערה. המשמעות היא כי בחברה בה יסודות "נשיים" נחשבים מוקצים – יש להסתירם, להסוותם ולמעשה ליטול מסכה אותה עוטים במרחב הציבורי, זה המתגמל ומאשר נורמות גבריות וזה המכפיף נורמות נשיות או מדיר אותן לשוליו. בשיר, המסכה מצליחה – העולם מקבל את יוסף כגבר. אך בסיפור המקראי יוסף מורחק ומוגלה מסביבתו החברתית.
הכינוי "קטנה" מרמז כאן על הקטנה לא רק של גיל, אלא של גודל, של חשיבות.
יש לשים לב גם לכך שבראשית הבית כתוב "הקטנה" ובסופו "נערה" – כלומר, למרות שכבר גדלה לנערה, היא נותרת "קטנה".
הבית הרביעי מבהיר שוב את הסיבות לשינוי המגדרי שכופה רחל על בתה. הפעם ברמיזה ישירה לדבריה של רחל המקראית: "ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוהים את חרפתי": ותקרא את שמו יוסף". רחל המבוישת מעקרותה, מ"בגידתה" בתפקידה הנשי המובהק בחברה פטריארכלית (להביא בנים לעולם), מכריזה בגאווה קבל עם ועדה שהעמידה בן יורש, שמימשה את תפקידה הנשי.
בבית החמישי רחל מנבאת לבתה את עתידה. היא קוראת את עתיד בתה בשיער, שיש בו אופל. המלה "אופל" מקושרת לחושך, למשהו אסור. כאן השיער מסתיר סוד נורא שחורץ את עתידה.
החצר הזרה יכולה לרמוז למצרים, כמו במקור המקראי, אבל גם כמרחב בעל משמעות סמלית: המלה "זרה" יכולה להצביע גם על זרות מגדרית, על חריגות. הטרגדיה היא גם של האם, שיודעת מראש את המחיר של הסתרת האמת, אך גם של הבת שנאלצת להסתיר את מי שהיא, שאיננה מתקבלת כפי שהיא..
רחל אומרת "החלומות בתי יפילוך לבור" ונשאלת כאן השאלה – החלומות של מי? של רחל? של יוסף? אנו יודעים שיוסף היה בעל חלומות. החלומות אכן הפילו אותו, אך גם העלו אותו לגדולה. ומה אם החלומות כאן הם חלומותיה של רחל? האם היא זו שגוזרת על בתה גזירה קשה של גלות, זרות, בדידות בגלל שחיה בעולם בו מעדיפים בנים זכרים וזוהי שאיפתה הבלתי מתפשרת
בבית הששי חוזרים אל הילדה. יוסף הקטנה יושבת באוהל ושומעת על כך שהיא בת המחופשת לבן מקסימה אותה, אך בו בזמן גם מבהילה ומפחידה אותה . הבית עוסק בחוויה של הבת הקטנה שמושפעת מאוד מדברי אמה. יש כאן ביטוי לקשר מאוד חזק בין האם לבת ולהשפעה המאגית (=מכשפת) של האם על הבת.
בבית השביעי ממשיכה נבואת האם שבעצמה "נרעשת". השימוש במלה "נרעשת" בהקשר זה מדגישה שזוהי הכרה מרעישה עבור רחל, אשר רואה את עתיד בתה הקשה. החלומות גם יפילו אותה, אך גם יעזרו לה להיחלץ מנפילותיה. ואולי מדובר בחלומות למימוש עצמי, חלומות להיות מי שהיא באמת – ובמובן הזה – המסר הוא פמיניסטי מובהק.
בית הכלא, כמו החצר הזרה – גם הוא משמש כאן כמרחב בעל משמעות סמלית. הכלא הוא גם פיזי (במצרים), אך גם נפשי (ההסתרה, המסכה, הגדר המגדרית). יש כאן הקבלה בין הסיפור של יוסף לתהליך פנימי ונפשי.
הבית השמיני חוזר כמעט במדויק על הבית הרביעי. אך שלוש הנקודות שבסופו רומזות כנראה כי הסוד התגלה. יש בהן אפקט דרמטי ופתוח. יוסף נותרת להתמודד עם הזהות הלא פתורה.
בבית התשיעי יוסף הקטנה עדיין יושבת באוהל, אך היא "מקשיבה בנשימה עצורה". תחילה הבת פסיבית – בבית החמישי היא הייתה "אחוזת קסם" ו"אחוזת אימה" כאן היא מקשיבה, היא אקטיבית יותר. כלומר, דברי האם מחלחלים אליה במעין כוח מאגי (=מכשף) ומשפיעים עליה, עד אשר נטמע בה הפיצול בין הגלוי לנסתר. הקשר הזה בין האם לבת מסמל אולי דפוס ייחודי, יחסים ייחודיים, שמתרחשים בחדרי חדרים בין אמהות לבנות.
אמצעי העיצוב בשיר
זרחי נוקטת בשיר בכמה אמצעים עיצוב בולטים המסייעים בשיקוף התפיסה הפטריארכאלית המסורתית, החוויה של הקשר המאגי בין האם לבת והבונים את הזהות המינית המפוצלת.
- האלוזיה – משמשת בסיס לכל השיר. השיר כולו הוא למעשה אלוזיה לסיפור המקראי של יוסף. השיר מציע קריאה חתרנית (חתירה נגד המשמעויות של הטקסט המקורי) של הסיפור הזה. גם בתוך השיר ישנן אלוזיות כמו "אסף חרפתי", "כתונת פסים" ועוד, המעניקות לשיר משמעויות נוספות (כפי שהודגם בניתוח הבתים עצמם).
- מבנה השיר –
- השיר בנוי מתשעה בתים בני ארבע שורות כל אחד. ישנה חריזה קבועה בין השורה השנייה לבין השורה הרביעית. כל שני בתים מוקדשים לתיאור האם רחל ובית אחד מוקדש לתיאור הבת – יוסף. כך לאורך כל השיר.
המבנה התבניתי הזה יכול להיות מנוגד לתוכן השיר, המתריס כנגד ראיית יוסף כבן, אך גם משרת את התפיסה של רחל כאם אשר מסתירה את זהות בתה רק כדי להעניק בן ליעקב ומנחילה לה את ההתמודדות עם הסתרה והעמדת פנים, רק כדי לזכות באהבה. כלומר, מסגרת לגיטימית שמסתירה פריעה של הסדר.
- חזרה – "יושבת הקטנה באוהל" מדגיש את גודל הסוד, ואת הצורך להסתירו, רק כאשר יוסף נמצאת בתוך האוהל, היא יכולה לחזור להיות הבת הקטנה של אמה, לחזור לאמת שלה.
- הבית השמיני חוזר הבית הרביעי בשינוי שלוש הנקודות שבסופו. האם הנקודות הללו רומזות על חשיפת הסוד?
- כותרת השיר – משמשת כאמצעי חשוב מכיוון שכבר בשם ישנה מוזרות. אנחנו מכירים את השם יוסף כשם המיוחס לגבר וכאן השם מזוהה עם אישה.
- מוטיב החלומות שמאפיין את יוסף המקראי, משמש את זרחי כדי לאפיין את כישוריהן של האם והבת. שתי נשים. החלום של רחל לבן זכר יוצר אירוניה וגם גורם להשלכות הטראגיות על הבת הקטנה, שנאלצת לחיות בהסתרה. וכמובן היכולת של הבת לחלום היא יכולת שיש בה סיכון אך גם סיכוי.
- המרחבים הסמליים – האוהל, החצר הזרה, הכלא – כל אלה מקומות שיוסף נמצאת או תימצא בהם. מקומות המקטינים, או מצרים את גבולותיה, או מדירים אותה כזרה וחריגה.
- שימוש במלים מאגיות – אימה, קסם, נגלה, נסתר, אופל – משמשים כאן בעיצוב החוויה של הזרות, החיים עם הסוד. זה לא רק מפחיד. יש בזה גם כוח. כמו השיער האפל שמסתירים אותו והוא טומן סודות. שיער הוא גם סמל לכוח גברי. כאן הוא משויך לבת, ככוח שיש להסתירו. הכוח הגברי טמון בקטנה, היא יוסף.
מקורות
שי רודין – "כוחה של דלת מוגפת"
סיכום זה הוא חלק ממאגר סיכומים לבגרות בספרות – פרק שירה
