בשנת 2015 נמכר הציור "מתי תתחתני?" נמכר בסכום שיא (לעת עתה) של 300 מיליון דולר, מה שמעלה את השאלה מה יש ביצירת אמנות, יפה ונדירה ככל שתהיה, ששווה כל כך הרבה כסף?
לשאלה הזו ניתנו תשובות רבות ואת אחת המעניינות שבהן מספק לנו הסוציולוג פייר בורדייה. לפי בורדייה טעם טוב הוא נכס לכל דבר ועניין שמשמש על מנת ליצור ולשמר סטטוס חברתי. אנו נוטים לחשוב על טעם אסתטי בתור עניין פרטי – יש יצירות ש"מדברות" אלי וכאלו שאינן – אולם בורדייה טוען כי למעשה מדובר בעניין חברתי לחלוטין. כאשר אנחנו צורכים אמנות מסוג מסוים, ציור, מוזיקה, תיאטרון וכו', אנחנו למעשה אומרים משהו על עצמנו במסגרת מערכת היררכית של טעם. בורדייה מסביר כיצד המעמדות העליונים משתמשים בטעם על מנת להפריד את עצמם מהמעמדות הנמוכים. קביעת תווית מחיר גבוהה במיוחד על אמנות משמשת על מנת להגביל את הגישה אליה לאלו שיש להם את היכולת הכלכלית שלפיכך גם זוכים בהילה של בעלי טעם משובח ואנין. את הערך הרב של יצירות אמנות ניתן לפיכך להסביר במונחים של צורות הון (ראה מאמר אודות תיאוריית צורות ההון של בורדייה) דרך המרה של הון כלכלי (המתבטא במונחים של כסף) להון סימבולי (המתבטא במונחים של יוקרה ומעמד) והון תרבותי (המתבטא במונחים של ידע וטעם). מעמדות נמוכים בדרך כלל יצפו שלחפצים שונים שהם רוכשים יהיה ערך מעשי כלשהו, ויוכלו להוציא יחסית מעט כסף על חפצים שכל ערכם הוא אסתטי בלבד. ככל שאדם יכול להוציא יותר כסף על מוצרים שאין להם ערך מעשי אלא אסתטי בלבד, הוא מבטא בכך את ההבחנה שלו מאחרים ומעלה את הסטטוס החברתי שלו. במילים אחרות, על ידי זה שיש לי העדפה אומנותית כלשהי אני אומר על עצמי משהו ומסמן את עצמי במסגרת של מערכת חברתית המסווגת אנשים לפי הטעם שלהם. על מנת לבדל את עצמי כ"מיוחד" וייחודי עלי למצוא כל הזמן תחומים חדשים בהם לבטא את הטעם המובדל שלי, וכך נוצרת למעשה אופנה שמשתנה כל הזמן ומבחינה בין אלו שהם בעלי "טעם טוב" לבין אלו שהם בעלי טעם גרוע ומיושן.
לקריאה נוספת
