סיכום זה הינו חלק מסיכומי הקורס הפסיכולוגיה של השואה.
מאמר על חוויות של רופא נאצי שהיה באושוויץ במהלך השואה. הרופא מספר איך עשה סלקציות, איך הוא ניצל וכו'. סיפורים אישיים
רופא נאצי ששמו הנס מונץ, הרופא הנאצי היחיד ששירת באושוויץ שסירב להשתתף בסלקציות. לא רק שהוא לא הסכים- הוא גם נסע לברלין אל המפקד שלו וביקש להשתחרר ממטלה זו. לאחר המלחמה, על סמך עדויות הניצולים הוא זוכה במשפטו, בטענה שהוא התייחס בצורה אנושית אל האסירים שהיו במעבדה שלו. הרופא מאושוויץ חזר להיות רופא הכפר רגיל וחביב, והתחושה בבית הייתה תחושה רגילה לכל דבר. הוא לא הגיע לאושוויץ חדור מוטיבציה ורצון לממש את התורה, אלא כאופורטוניסט. הוא נאלץ להצטרף כי זו הייתה חובה. הוא טוען שכאשר הוצב באושוויץ הוא לא ידע מה בדיוק קורה שם. בראיון הוא מכה על חטא: שבעקבות הסירוב שלו לביצוע המשימה, רופא צעיר אחר הוצב בסלקציה, ולאחר מכן התאבד כי לא עמד בלחץ.
אבל יחד עם זאת, הראיון מ1985 רווי בביטויים נאצים. הוא דיבר על "כושר ההמתה" של המחנה, על ניסויים שבוצעו ממילא באנשים גוססים. או על כך שאנשים מסוימים – במותם הם מאפשרים לאנשים אחרים לקבל יותר מזון. מושגים נאציים מובהקים, שרופא נאצי משתמש בהם כשהוא מדבר עם אדם יהודי. שלא לדבר על כך שהוא דיבר על מנגלה כאינטלקט שמולו הוא הרגיש נחות.
מאוחר יותר (באמצע שנות ה-90) נתגלו עובדות חדשות על רופא זה – שהוא כן השתתף בניסויים שגרמו לנזק בלתי הפיך לאסירים. רק בשנותיו האחרונות בתפקיד, כשהרגיש שסופו קרב, הוא עזר לכמה אסירים יהודים – כדי שאלו יעידו לטובתו באותו משפט בפולין. הוא השתחרר שלא בצדק, התמזל מזלו והוא נפטר לפני שהעמידו אותו לדין מחדש.
מונץ ידע לספר על אירוע אחד שעדיין העסיק אותו במיוחד: כשעמד בשער ראה ראש מגולח שנראה לו מוכר- מכר יהודי שלמד איתו בביה"ס. הוא התלבט האם הוא יכול לעזור לו. האם בכך שינסה לברר את זהותו הוא יעזור לו או יסכן את חייו. בעצם הוא לא ראה את האיש הזה יותר לאחר מכן. על האיש הזה הוא יכול לספר, אך לא על אנשים אחרים.
זו דוגמא ל"מוסריות פרדוקסלית" (אותו אדם העסיק אותו באופן מוסרי: הוא לא יודע אם האיש הזה חי או מת. העיסוק הזה גורם לתחושת המוסריות. בכך קל לו יותר להדחיק את יתר האנשים שלהם לא עזר).
