סיכום: דתיים וחילוניים בישראל: מלחמת תרבות פוסט-ציונית? / אביעזר רביצקי
בשנים האחרונות מתגלים בקרב החברה הישראלית מתחים הולכים וגוברים בשאלות של דת ומדינה, קודש וחול, הלכה וחירות, ישנה דעה המלמדת על כך שישנו פירוק תרבותי וערעור של הזהות הקולקטיבית.
טענתו של רביצקי היא, כי העימות הנוכחי בין דתיים לחילוניים איננו מבטא בהכרח רק תהליכים של ניכור ופירוק אלא יש לו גם היבטים הפוכים של שחרור חברתי ופלורליזם תרבותי. במאמר זה יוצגו תהליכים שגלומה בהם סכנה של ערעור ופירוק, ושורשיו יוצגו במלוא חריפותם, אך גם ייטען כי תופעות אלו יוצרות מוקדים חדשים של הזדהות ומעניקות בית קיומי לקהילות שנדחו הצידה. הן טומנות בחובן זרעים אפשריים לצמיחתה של חברה רב- ממדית, שתייצג באופן מהימן יותר את סבכיה של ההוויה היהודית בת זמננו.
תחזיות סותרות
בשנת 1949, ארתור קסטלר בספרו "הבטחה ומימוש: פלסטינה", חזה כי בתוך דור מדינת ישראל תיעשה מדינה בלתי יהודית בעליל. הניגוד והשוני בין צעירי ישראל ליהודי התפוצות ילך ויעמיק. שלושים שנה לפני כן חזה סוציולוג אמריקני, תורסטיין ובלן כי היהודים במדינתם העצמאית ייבדלו מן העולם הרחב ויתרכזו אך ורק במורשתם התלמודית.
הצדק נמצא עם שניהם, תלוי איזה חוג חברתי בישראל אנו רוצים לבחון. דוגמא לכך היא הירידה בלימודי היהדות באוניברסיטאות- מצד אחד זה נגרם בגלל צעירים שלא מעוניינים יותר במורשת היהדות ומצד שני זה בגלל צעירים דתיים שהתעניינו בלימודי יהדות אך בחרו לעשות זאת במסגרת ישיבתית.
קיטוב זה אינו חדש, אך כיום הוא מאיים לכבוש את המרכז ולקבוע את סדר היום התרבותי והפוליטי. לאחרונה נראה, כי הסדרים שהיו מקובלים שנות דור אינם יעילים ואינם מקובלים על שני הצדדים.
רביצקי לא מופתע מכך. תהליכי בקיטוב הללו משקפים במידה רבה את אי-נכונותם של חלק מן הישראלים להוסיף ובתוך מתח כזה ורצונם להשיג הכרעה ברורה וחד ממדית בין עבר לעתיד, בין נורמליזציה וייחוד יהודי, בין חיים בארץ מולדת לחיים בארץ הקודש.
מנוס ממתח
הציונות שילבה בתוכה קווי אופי מובהקים של תנועה מהפכנית יחד עם קווי אופי מובהקים של תנועת שיבה ורנסנס. מצד אחד, הציונות יצאה לחולל תמורה כוללת בחיי העם והאדם-מקפת יותר וחודרת יותר מכפי שביקשו מהפכות מודרניות אחרות. מהפיכה כוללת, כמעט טוטאלית בהוויה הלאומית והאנושית- העברת בניה ממקום משובם, שינוי שפתם, עיסוקם, לשונם. היה עליה להניף בפועל את כל הדגלים- חברתי, תרבותי, פוליטי, משפטי וכלכלי, לא תמיד היה זה מתוך רציפות עם העבר הריאלי- כמו למשל יצירת הישות השלטונית יש מאין. מצד שני, הציונות היא בעת ובעונה אחת גם תנועה של רנסנס וחידוש הימים כקדם. היא שואבת את סמליה העיקריים דווקא מן העבר, בונה את עצמה לא רק לפי תמונות של העתיד המקווה אלא לפי יסודות השמורים בזיכרון הקולקטיבי-נופים קדומים, ניבים עתיקים וכו'. השוני מתנועות לאומיות אחרות טמון בכך שהמגמה המהפכנית של הציונות מקיפה יותר וגם היבט השיבה והרנסנס חריף ותובעני יותר מתנועות אחרות.
זאת משום שהציונות פועלת בקרב עם שלאורך דורות ארוכים חיבר יחדיו את הוויתו הדתית עם הוויתו האתנית. חוקיו, תרבותו, לשונו ארצו, הנורמות החברתיות שלו, כולם הושרשו הן בדת והן באתנוס. לכן, כל נסיון של תחייה מן העבר מעלה את התביעה דתית. דוגמאות לכך הן השניות בין ארץ מולדת לארץ הקודש והיחס בין העברית המודרנית ללשון הקודש, או אף בין העיר תל-אביב וחייה לבין העיר ירושלים וסמליה. דווקא הנציגים הקיצוניים יותר בין המחנות מסכימים ביניהם. אלה ואלה מואסים כיום בקונפליקט וחותרים לקראת הכרעה חותכת וחד ממדית בין עתיד לעבר.
נורמליזציה
המתיחות מתגלמת גם בתוך המעשה הציוני המודרני עצמו, השאיפה לנורמליזציה קשורה בתהליך היסטורי ייחודי, "בלתי נורמלי" שספק אם קרה בעבר. תחיית הלשון העברית, לדוגמא,היא תופעה ייחודית. הנורמליזציה הלאומית אחוזה כולה באנומליה.
לאחרונה נראה גם כי פוטנציאל של התנגשות מושגית שהיה מובלע ורדום במשך שנים מאיים עתה לפרוץ אל התודעה הציבורית ואל רשות הרבים. לדוגמא- עימות אפשרי בין סמכות בית המשפט לבין סמכותה ההלכתית של הרבנות, או התנגשות בין פקודה של מפקד צבאי לפסיקה הלכתית של רב, בעבר היו חברי הציונות הדתית אלו שחיפשו את הפשרה בקונפליקטים הללו, אולם לאחרונה קמו מתוכם מנהיגים ידועים שחידדו את הדיכוטומיה והבליטו אותה מאד.
סטאטוס קוו
האם נידונה החברה הישראלית לצאת למלחמת תרבות? מדוע הסדרים חברתיים שהיו יעילים לאורך שנים, אינם מספקים עוד ונדחים בקרב קבוצות שונות של הציבור הישראלי?
כידוע, זמן קצר לאחר הקמת המדינה נקבע הסטאטוס קוו המפורסם בין חילוניים לדתיים. מעין אמנה חברתית, שאף אחד לא יוצא ממנה וכל תאוותו בידו. דוגמאות- תחבורה בשבת ומשפט מתוך מגלית העצמאות "מתוך בטחון בצור ישראל וגואלו". דווקא העובדה שאף אחד לא הכי מרוצה היא שתרמה להצלחתו של ההסכם.
בשנים האחרונת מתגלה ברבים אי נחת מההסכמים הללו. הגורם לתמורה זו קשור להתפתחויות שונות שחלו בחברה ובמרכיביה. אחת החשובות ביותר שהחריפה את המתח היא התייצבות של "ימין דתי" מול "שמאל חילוני" כך נוצרה חפיפה וכן הכפלה של שני השסעים העיקריים שמפלגים כיום את המדינה.
שלושה גורמים שהשפיעו על התודעה: שינויים עמוקים בחברה הישראלית מאז הושגו ההסכמות החברתיות הישנות: א. שחרור בני הישיבות שמספרם היה 400. כיום מגזר שלם אינו משרת בצבא. מצד שני, ההסכמה לנסיעת מכוניות פרטיות בשבת הייתה בתקופה שלא היו כמעט כאלו וכך הובטחה רשות רבים שתהיה נקייה מחילו שבת פומבי.
בשני המקרים ההסדר מתבצע ככתבו אך איבד את תוכנו הממשי ומשמעותו.
ב. ההסכמה הפוליטית והחברתית התבססה בעיקרה על מכנה משותף שגוי- כל אחד חשב שהצד השני הוא תופעה שנועדה לחלוף מן העולם. (כולל חרדים, חילוניים ודתיים-ציוניים). זו גם הסיבה לפי רביצקי שלא כוננה חוקה עם הקמת המדינה. כל צד חיכה שישתפר מצבו. לכן כיום נדרשת קבלה והשלמה עם האחר בצורה שלא הייתה עד היום. הציונות המדינית הפגישה בין כל הסוגים הללו וייסדה להם רשות רבים משותפת.
זירת הכרעה
הגורם השלישי קשור בתמורה שקרתה במציאות ובתודעה- מעבר של קבוצות חברתיות מהשוליים למרכז ( מזרחים, דתיים, רוויזיוניסטים) , ומעורבות במפעלי המדינה הציונית מצד גורמים המתנגדים לה (רפורמים, חרדים) בשנות החמישים היה אתוס שליט, דגם אחד שאליו רצוי לשאוף. קבוצות אלו מערערות על ההגמוניה וזה תובע את המחיר ויוצר מאבקים וקונפליקטים חברתיים., תהליך זה גם מגלם בחובו תהליך של שחרור חברתי ופלורליזם. זאת ועוד- מאבק ניטש בין תנועות שהתנגדו לציונות על עצם דיוקנה של המדינה היהודית. ניתן לראות את המעשה הציוני כניסיון לכונן שוב את המכנה המשותף סביב הציר הריאלי, ההיסטורי והמדיני. ניסיון זה הכיל בתוכו סתירה פנימית, נידון מראש ליצור ניכור
במדינה אין אפשרות למנוע התנגשות הדדית מכיוון שנדרשות הכרעות מעשיות מדי יום ביומו. לשם כך יש להסכים על כללי שיחה ועל כללי הכרעה., לאו דווקא על אמונה וסגנון חיים.
חתימה
למרות שמחקרים מלמדים על קיומו של רצף הדרגתי בין הקצוות ומארג אנושי מגוון אך קיטוב חברתי תלוי גם מידת הריחוק ופער העומק שנפער בין שני הקצוות המרוחקים. במיוחד אם יתברר שדווקא הקצוות האלו הם שמייצגים את האליטות המנהיגות, שדווקא הם בעלי ההשכלה הגבוהה והלהט האידיאולוגי הפועלים בקרב הציבור. זהו כנראה המצב בחברה הישראלית. רוב האוכלוסיה מצוי באמצע ויש לו דרגות שונות של קירבה וריחוק מן המסורת, אולם ע"פ רביצקי רוב בניינה של היצירה הישראלית בא באופן בולט מתוך שני הקצוות.-ספרות תורנית מזה ויצירה עברית מזה. אין ספק שישנו קיטוב במישור התרבותי-רעיוני והפוליטי. שתי האליטות הללו נדרשות להפנים את השניות ולהשלים עם השונות של האחר.
דתיים וחילוניים בישראל: מלחמת תרבות פוסט-ציונית? / אביעזר רביצקי
