סיכום: כספי ולימור – המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל

סיכום: כספי ולימור – המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1948 – 1990

מתוך המאגר: סיכומי מאמרים בתקשורת

עתונות מפלגתית

שורשיה של העיתונות הכתובה נעוצים בחברה היישובית של טרום המדינה. לא מעט מהעיתונים וכתבי העת שראו אור בישראל של 1991 נולדו בתקופת היישוב כדי לשמש ביטאונים רעיוניים לזרמים חברתיים פוליטיים בחברה הארץ ישראלית. ואומנם לכל העיתונים המפלגתיים מאפיינים משותפים. ראשית הם נתונים לשליטתו המלאה של הממסד הפוליטי, שאף אחראי על מינויו של העורך הראשי וכל שאר בעלי המשרות הבכירות בעיתון. שנית, מדיניות הפרסום של העיתון – בתחומי הסיקור, הפרשנות והפובליציסטיקה – מגוייסת לצרכים המפלגתיים. המקום המרכזי שתפסה העיתונות המפלגתית לפני הקמת המדינה ומיד לאחריה נבעה מכך שהיא מילאה מגוון תפקידים תקשורתיים ופוליטיים. התמורות החברתיות, הפוליטיות התקשורתיות, שידעה מדינת ישראל הטיבו עם העיתונות המפלגתית. ככל שהחברה הישראלית גדלה והתרחבה, כן נעשה מגוון יותר מרקם הצרכים של הציבור הישראלי, ואף נתהוו צרכים חדשים שהעיתונות המפלגתית לא יכלה או לא ידעה להתמודד עמם.

הצורך בעתונות מפלגתית נותר באותם מגזרים שבהם לא מלאה העתונות הפרטית אחר הצרכים המיוחדים. ככל שהעתונות המפלגתית איבדה קוראים  לטובת העתונות הפרטית, כך נחלשה כלכלית והתקשתה למלא בהצלחה את הצרכים התקשורתיים – ומשום כך איבדה קוראים נוספים. המעגל הזה פעל בכיוון ההפוך לגבי העיתונות הפרטית. דעיכת העתונות המפלגתית שהסתמנה כמעט מראשית הקמת המדינה נמשכה בעקביות והגיעה לשיאה בשנות ה- 60 וה- 70. החלשות מפלגות, התמעטות קוראים, מחסור במשאבים או חוסר היכולת של המפלגה להזרים כספים להמשך קיומו של העיתון היומי הביאו ברוב המקרים לסגירתו.

עתונות לועזית

העתונות הלועזית פרחה במיוחד בשני העשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, משום שהיוותה מענה לצרכיהם של מאות אלפי העולים, ובעיקר אלה שבאו מאירופה אשר לא שלטו בשפה העברית. לעיתונים הלועזיים שרובם נולדו עם המדינה, או זמן קצר לאחר מכן היה תפקיד חיוני. כי בכל חברת מהגרים בתהליכי החברות של העולים החדשים כמו בקליטתם החברתית והפוליטית. בהיעדר ערוצי תקשורת חלופיים נזקקו העולים החדשים לעתונות הלועזית לא רק כמקור המידע על המתרחש בארץ ובעולם אלא גם כמכשיר חברות בעל חשיבות עליונה במעלה להכרת החברה הישראלית ומוסדותיה. מבחינה זו מלאה העתונות הלועזית את תפקידי התיווך, לעיתים, אפילו ברמה הבסיסית ביותר בין העולים החדשים לבין החברה הקולטת על כל שלוחותיה כולל השלטון המרכזי. המפלגות מיהרו להכיר בחשיבות תרומתה של העיתונות הלועזית כמכשיר מתווך בינם לבין העולים החדשים. הם הקימו עיתונים לועזיים, מימנו אותם והשתמשו בהם כערוצי תקשורת ולמעשה כביטאונים מפלגתיים בשפות זרות בינם לבין העולים החדשים. חשיבות השליטה המפלגתית בעיתונות הלועזית גאתה במיוחד ערב הבחירות והעיתונים שימשו כמכשירי תעמולה והסברה בידי המפלגות. עם הצטמקות גלי העלייה מראשית שנות ה- 70 החלו לנבוט זרעי החיסול העצמי החבויים כאמור בכל עתונות מהגרים. בני הדור השני לא נזדקקו לעיתונות בשפות זרות ואילו בני הדור הראשון השתחררו בהדרגה מהתלות בעיתונות בשפתם. התופעות שהשפיעו על העיתונים המפלגתיים וגרמו לסגירת רבים מהם פעלו גם על העיתונות הלועזית. ככל שהיומונים הלועזיים איבדו קוראים ותפוצתם ירדה, כך נחלשה יכולתם למלא את תפקידי התיווך. התוצאות הכלכליות היו בלתי נמנעות.

פריחה מחודשת של העתונות ברוסית

התגברות גלי העלייה בתחילת 1990 סימנה סיכוי לפריחה מחודשת של עיתונות המהגרים, במקרה הזה בשפה הרוסית.

העיתונות באנגלית

מעמד מיוחד בקרב העיתונים הלועזיים שמור ליומון באנגלית – הג'רוזלם פוסט. הוא שונה מהיומונים הלועזיים האחרים ולא רק משום שלא נולד כתוצר לוואי של גלי העלייה. העיתון הזה הוא היומון היחיד שהמערכת המרכזית שלו נמצאת בירושלים. לאחר הקמת המדינה מילא העיתון תפקיד כפול: עיתון לעולים חדשים שהגיעו מהמדינות האנגו-סכסיות ובמקביל כלי הסברה כמעט רשמי של ממשלת ישראל.

נוסף לתושבי הארץ דוברי אנגלית, יהודים ולא יהודים, משמש היומון מקור מידע על המתרחש בישראל לקהילה הדיפלומטית בארץ ובמכון, למכוני מחקר וליהדות העולם.

התבססותה של העיתונות הפרטית

צמיחתה של העתונות הפרטית ובמיוחד של עתונות הערב התרחשה במקביל לדעיכתן של העתונות המפלגתית והעתונות הלועזית. כיוון אפשרי אחד לקשר הזה בעקבות דעיכת העתונות המפלגתית העברית והלועזית נוצר חלל תקשורתי שהעיתונות הפרטית מיהרה למלאו.

הרחבת הבסיסים הכלכליים

בעטיה של התחרות החריפה והמתמדת ביניהם וכדי לחזק את בסיסיהם הכלכלי החלו עיתונים שונים להרחיב את פעילותם. מעבר להוצאת העיתון עצמו לתחומים נוספים בתעשיית הפנאי.

ההתפשטות העסקית של העיתונים התרחבה למספר תחומים במקביל: להקמת ארגוני תקשורת חדשים באותו מדיום, למעורבות באמצעי תקשורת אחרים ולהשפעות בתחומים שאינם קשורים במישרין לתקשורת המונים.

שיתוף פעולה מתוך תחרות

על אף התחרות החריפה בין שלושת התאגידים התקשורתיים הפרטיים הגדולים השולטים על הגוש המרכזי של העיתונות הכתובה ואף על חלקים מהגושים האחרים, גובשו גם דפוסים ברורים של שיתוף פעולה ביניהם. האינטרסים הכלכליים המשותפים הביאו ליצירת חזית משותפת ולמעשה לגיבושה של קבוצת אינטרס מול איומים חיצוניים על מעמדם, בין אם היו אלה איומים מצד השלטון המרכזי (בדמות הצעות החוק, תקנות או הגבלים כלכליים ועסקיים), ובין אם היה מקורם באמצעי השידור האלקטרוניים.

צמיחתה של העיתונות המקומית

אחד השינויים הבולטים ביותר במפת העתונות הכתובה בישראל הוא צמיחתו של אשכול העיתונות המקומית, שהגיע לשיאה בשנות ה- 80. פריחתה של העיתונות הזו משקפת תהליך כלל עולמי של דה-מאסיפיקציה באמצעי התקשורת ההמוניים. המשמעות המעשית של תהליך זה היא ערעור של מונופול אמצעי התקשורת הגדולים והותיקים – עיתון ארצי, רשת טלוויזיה או תחנת רדיו תוך ביזור העוצמה התקשורתית. מבחינה זו העיתונות המקומית היא המבשרת של הביזור התקשורתי בישראל. ראשיתה של העתונות המקומית עוד בתקופת היישוב. צמיחת המקומונים שיקפה תהליך נגדי, ביזור העוצמה הריכוזית של הממסדים הארציים.

העיתונות המקומית החדשה

ראשיתו של גוש העיתונות המקומית במתכונתו המודרנית בשנת 1959. אף על פי שהמקומונים נולדו ונקלטו בעיקר בגלל יכולתם לענות על הצרכים החברתיים והכלכליים, הרי שעם התבססותם החלו למלא גם צרכים פוליטיים, חלקם סמויים ובחלקם גלויים, ובמיוחד של האליטות הפוליטיות המקומיות. בראשית ימיה זכתה העיתונות המקומית ליחס של התעלמות מצד העתונות היומית והפרטית, שאף זלזלה במופגן במקומונים וברמתם העיתונאית. המקומונים השפיעו על השחיקה בשפה העברית גם בעתונות הארצית.

התפוצה הכוללת של המקומונים עולה בהרבה על תפוצת כל היומונים בעברית והלועזית.

מקומונים מגזריים

בדיון על המקומונים יש לייחד מקום לשתי קבוצות של עיתונים שהם בבחינת מקומונים מגזירים או מקומונים מקומיים למחצה: העתונות החרדית והעתונות של התנועות הקיבוציות והמושבים. אמנם העיתונים הללו אינם מופצים רק במקום יישוב אחד ולפיכך אינם עונים במלואה על הגברת המקומונים אך תפוצתם מוגבלת למסגרת קהילתית הומוגנית ומזוהה. העתונות החרדית מופצת בעיקר לירושלים ובני ברק ואילו המקומונים הקיבוציים והמושביים אינם מופצים מחוץ להתיישבות העובדת. העיתונות החרדית פעלה עוד לפי הקמת המדינה. פלגים חרדיים שונים פרסמו ביטאונים, עיתונים או כתבי עת מקצתם בעברית ומקצתם ביידיש. בקיבוצים ובמושבים מופצים ארבעה מקומונים מגזריים עיקריים.

העתונות הכתובה: גיוון והתמחות

צמיחת המקומונים כמו ההתרחבות בשידורי הטלוויזיה והרדיו גרמו לגיוון נוסף ולהתמחות לפי נושאים ולפי מגזרי קוראים. היה בכך משום המשך תהליך הפילוח, פרגמנטציה, בקהל צרכני התקשורת ההמונית, כאשר כל פרסום מתמחה במענה על צרכים תקשורתיים יחודיים של קהל קטן והומוגני יותר. התהליך התנהל בשני מסלולים: פיתוח מסגרות חדשות לפי נושא או קהל יעד ופיתוח מסגרות דומות מחוץ לעיתונים הללו, כלומר הקמת עיתונים חדשים.

עיתונות ספורט

שניים משדות המאבק החריפים בתחרות המתמדת בין היומונים הפרטיים הגדולים לבין יזמים פרטיים בניסיון לכבוש לעצמם פלחי שוק היו במשך שנים תחומי הכלכלה והספורט. לכל תחום יש לכאורה קהל פוטנציאלי מובחן שהיומון הרגיל איננו מסוגל בדרך כלל לספק את צרכיו התקשורתיים. ובכל זאת באחד מהתחומים הספורט נראה היה בראשית שנות ה- 90 שהמאבק הוכרע, זמנית לפחות, לטובת היומונים. ניסיונות של יזמים פרטיים להוצאת עיתוני ספורט התקיימו במשך שנים. לאחר הקמת המדינה הופיעו מספר עיתוני ספורט.

עיתונות כלכלית

מרתק יותר המאבק בין היומונים הגדולים לבין היזמים הפרטיים בתחום העתונות הכלכלית. במשך שנים ניסו יזמים שונים להוציא לאור יומונים בנושא כלכלה, שנועדו לספק את הצורך במידע כלכלי עדכני שגאה ככל שנתגבשה קהילה מקצועית וצעירה של אנשי עסקים וכלכלה. רוב העיתונים הכלכליים בתוכם שבועונים לא החזיקו מעמד ונעלמו מהדוכנים, בעיקר משום שהעיתונים היומיים הגדולים הרחיבו בהתמדה את המדורים הכלכליים, הנהיגו מוספים מיוחדים לענייני כלכלה והגדילו את הצוותים העיתונאיים מקצועיים שעסקו בסיקור ובפרשנות בתחומים אלה.

שינויים תפקידיים

הקמתה של הטלוויזיה בשנת 1968 אילצה את הרדיו להתאים עצמו לעידן התקשורתי החדש, וממילא גם להנהיג את השינויים המתחייבים לכך. אחד השינויים הבולטים היה העמקת הטיפול בנושא חדשות והרחבתו. את מקום מהדורת החדשות ששודרה בקול ישראל אחת לשעתיים החליפה מהדורת חדשות מידי שעה ברוב הרשתות. השינויים ברדיו גררו כמעט מייד שינויים בעיתונות היומית. כתוצאה מכך נוצרה גם בישראל אם כי באיחור מה חלוקה תפקידית בין העתונות הכתובה לבין אמצעי השידור. בעוד האחרונים מתמחים העיקר במילוי תפקיד הסקור ואסיפת המידע מתמחים העיתונים בתפקיד התיאום ומתן פרשנות לאירועים. ככל שאמצעי השידור ובמיוחד הרדיו מרבים בדיווחים ישירים או בפרשנות מיידית, כך הם מאבדים למעשה את היכולת להציג תמונה מלאה ומגובשת. מעקב אחרי תהליכי ההתמודדות של העיתונות עם אמצעי השידור בעולם המערבי, לימד את  העיתונים עובדה נוספת: העיתונות הכתובה איננה בהכרח גורם מתחרה לעיתונות האלקטרונית, אלא דווקא גורם משלים. יתר על כך העיתונות הכתובה החללה לגלות את היתרונות הגלומים בתקשורת האלקטרונית כמכשיר שיווקי העשוי לקדם את ענייניה.

שינויים טכניים וסיגנוניים

במקביל לשינויים התפקידיים בעיתונות הישראלית, היא ידעה גפ שינויים טכניים וסיגנוניים. הם היו תוצאה של תהליכים מתפתחים ומתמשכים אם כי אפשר לאתר נקודות ציון מרכזיות בתהליכים הללו. יש גם שינויים שמקורם בתחרות בין אמצעי התקשורת לבין עצמם. בין השינויים הבולטים בעיתונות היומית:

1. אימוץ פורמטים המקובלים בעיתונות מערבית. מקור המסר התרבותי פוליטי החדש היה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. גם הנורמות העיתונאיות האמריקניות שבו את לב הדור הצעיר בעיתונאות הישראלית שליבו לא היה שלם עם המסורת העיתונאית היישובית.
2. הנהגת מאפיינים של עיתונות פופולרית. צימצום משמעותי באורך הידיעות, הכתבות ומאמרי הפרשנות.
3. הגדלת משקלו של ההיבט הגרפי- צורני: שימוש מוגבר בצבע, הגדלת הכותרות, השבחת טיב הנייר, הרחבה משמעותית של השימוש בתמונות והגדלת נפח החומר המצולם במגמה להתחרות העוצמה הויזואלית של הטלוויזיה.
4. חדירתה של תפיסת העיתונות החדשה- התפיסת הזו מיסדה את הנטייה לנטוש את הדיווח העובדתי לטובת דיווח בסגנון אישי תוך הבעת דעה.
5. פיתוח תפיסת העיתונות החוקרת שתפסה את מקומה המרכזי בצל הדיווחים והפרשנויות. ביטויה המעשי של הגישה הזו היא כתבות התחקיר החושפות בעיות ומחדלים.
6. התייחסות למוסד התקשורת כתחום סיקור- במשל עשרות שנים היה הממסד התקשורתי- העיתונות והעיתונאים- כמו מחוסנים בפני סיקור. השינוי ביחסם של אמצע התקשורת היה הדרגתי, והיה בכך כדי ללמוד אולי על התפתחות מוסדות התקשורת בחברה , במקביל למוסדות אחרים , ועל חיזוק מעמדו.

שפת העיתונאות

שפת העתונות עברה תמורות מפליגות במשך השנים. השינויים הבולטים בתחום הזה הם ב4 מישורים: הרישול הלשוני, שימוש גובר בעגה, התפשטות סגנון הכתיבה האלים (סגנון הכסאח)  וחדירת הלעז. במשך שנים רבות , לפני הקמת המדינה ולאחר מכן, טיפחה העיתונות את מסורת ההקפדה על הלשון התקנית והנקייה. בשונות ה80 וה90 החלו הרישול הלשוני והסטיות מן העברית המקובלת כנורמטיווית לפשות בעתונות.

לסגנון הכסאח – קרי : הלשון הבוטה והמטפוריקה האלימה – שהתנחל בעתונים רבים יש שורשים במדורים הסאטיריים. גם למדורי הספורט בעתונות היומית היתה השפעה. אחד מסימניו המובהקים של סיגנון הכסאח הוא השימוש במטאפוריקה של אלימות. בעתונות ניכרת נטייה גוברת להשתמש בביטויים מתחום המלחמה והכוחניות כדי לתאר אירועים השיכים לתחומי חיים שונים. הסיגנון חדר לא רק לטורים האישיים ולכתבות הצבע, אלא גם למאמרי המערכת. לא רק האלימות והכוחניות חדרו לשפת העיתונות. בה-במידה נעשה שימוש במטאפוריקה של מין, פורנוגרפיה, סמים ואפילו עשיית צרכים.השימוש בביטויי לעז, שרווח בעתונות בתקופת הישוב – בעיקר , בהעדר חלופות בעברית – פחת במידה רבה לאחר הקמת המדינה.

העתונות הערבית

אי אפשר לדון בעתונות הישראלית מבלי להתיחס , ולו בקצרה , לעתונים הערביים. במשך כל שנותיה של מדינת ישראל, ובמיוחד בעשור השלישי והרביעי לקיומה, התפתחה עתונות מגזרית-ערבית . מבנה העתונות הערבית קשור למצבו המיוחד של המיעוט הערבי ויחסי הגומלין בינו לבין הרוב היהודי, והוא מעוצב בהתאם לכך. העתונות הזו איננה ממלאת לבדה את הצרכים התקשורתיים של המגדר הערבי, המונה כחמישית מאוכלוסיית ישראל בתחומי ה"קו הירוק".

רבים מהתהליכים שפקדו את העתונות העברית , היו גם נחלתה של העתונות הערבית – אם כי ניכרים הבדלים משמעותיים בכל הקשור להיקף התופעה ולאיכותה.

דלות התפוצה של העיתונים הערביים נבעה בחלקה ממיעוט יודעי קרוא וכתוב , אך בעיקר מהפיצול הפוליטי במגזר הערבי.

העיתונות המשודרת , הסטוריה מיונים ותהליכים

ההסטוריה של העיתונות המשודרת בארץ ישראל, במדינה ישראל מצומצמת בהרבה מזו של העתונות הכתובה. החידושים הטכנולוגיים , שהם תנאי מקדים להפעלת מערכות שידור, איחרו להגיע ארצה, וגם כאשר היה הידע הטכנולוגי בנמצא, הגביל הממסד הפוליטי את האפשרות להשתמש בו. אפשר להצביע על 5 תהליכים מרכזיים בהתפתחותו של גוש העיתונות המשודרת:

• התפתחות הרדיו הממלכתי – קול ישראל.
• הרדיו בתקופת המדינה כולל צמחית גלי צה"ל כתחנה מתחרה לקול ישראל .
• הקמת הטלויזיה הלימודית והטלויזיה הכללית כערוץ הממלכתי.
• התפתחות הערוץ השני של הטלויזיה וראשיתה של הטלויזיה המסחרית
• התפתחות הטלויזיה בכבלים מתחנות פירטיות לתחנות פירטיות בפיקוח ממלכתי.

הרדיו הותיק בין מערכות השידור האלקטרוניות החל את פעילותו ב1936 עם הפעלתה של תחנת השידור הרשמית של ממשלת המנדט-קול ירושלים. בשלוש השנים הראשונות לקיומה שידרה תחנת קול ירושלים מאולפנים פרימיטיביים וארעיים. 4 שנים לאחר קול ירושלים החלו לפעול גם השידורים המחתרתיים של הנהגת הישוב , התחנות המחתרתיות פעלו בתנאים קשים. עם הקמת המדינה צורף קול ישראל לאגף העיתונות, ההסברה, השידור והקולנוע במשרד הפנים. מאוחר יותר הועברה יחידה זאת למשרד ראש הממשלה . המשמעות המעשית של הכפיפות למנגנון הממשלתי-פוליטי היתה שהרדיו תפקח כזרועה הסברתית ממשלתית . הפיקוח ההדוק על הרדיו מעוגן במידה רבה בתפיסה שרווחה בצמרת השלטונית לפיה אמצעי התקשורת הם כלי חיוני לשימור העוצמה הפוליטית ומכשיר להעברת מסרים אידאולוגיים. במשך השנים הרחיב קול ישראל את שידוריו בעברית ב1960 נחנכה הרשת השניה של הרדיו, רשת ב- שכונתה הגל הקל תוך ניסיון לפנות בכל אחת משתי הרשתות לקהלי יעד שונים. השליטה הממלכתית על הרדיו, על ערוציו השונים לוותה כל השנים הללו באיסורים שונים.

הקמת רשות השידור

הקמת רשות השידור שבעקבותיה  נהפך הרדיו ממחלקה במשרד ממשלתי לרשות ממלכתית היא ככול הנראה אחד מספיחיה של פרשת לבון שהסעירה את ישראל במחצית הראשונה של שנות השישים ואשר הטביעה חותם עמוק על המפה הפוליטית בישראל. במרץ 1965 נקבע חוק חדש שקבע כי הרדיו יוצא ממסגרת משרד ראש הממשלה ויהפך לרשות ציבורית. הטלויזיה שהוקמה 3 שנים לאחר מכן צורפה לרשות השידור והחוק תוקן אז כדי להחילו גם על אמצעי השידור החדש. חוק רשות השידור קבע אומנם כללי משחק חדשים לתיפקוד אמצעי השידור ולקשרי הגומלין בניהם לבין הממסד הפוליטי אך עצמאותם של הרדיו והטלויזיה תלויה למעשה במידה רבה בנכונותו של הממסד הפוליטי למלא את הוראות החוק ויתרה מכך לנהוג לפי רוחו.סקירת יחסי הגומלין בין הממשלה ובין רשות השידור מלמדת כי לא רק שכללי המשחק הללו אינם קשיחים ונתונים למיקוח שוטף אלא שבמשך שנים רבות המשיך המוסד הפוליטי לראות ברשות כלי ממלכתי ממשלתי ממלכתי ולא כלי ממלכתי ציבורי כפי שמתחייב לפחות לכאורה מרוח החוק.הקמתה של הטלויזיה רק הוסיפה להידוק הפיקוח ולהעמקת מעורבותו של השלטון בעניני רשות השידור .

שידורי רדיו מקומיים

התפתחות תופעת המקומונים בעתונות הכתובה בשנות ה70 וה80 הניעה את קול ישראל להערך להפעלת תחנות רדיו אזוריות. גם הפעם הלחץ החיצוני הוא שהניע את ארגון השידור לפעולה מהירה .

קול ישראל

הגם שהרדיו הרחיב את שידורי האקטואליה בכל זאת נשמט מראשו בהדרגה כתר הבכורה במילוי תפקידי התיווך בחברה הישראלית הטלויזיה שחדרה לכל בית מיקדה אליה את תשומת ליבם של הציבור ושל הפוליטיקאים גם כשהציעה מידע פחות מקיף ופחות איכותי מהרדיו. לכאורה טווח השעות המוגבל של הטלוויזיה הבטיח לקול ישראל בלעדיות על גלי האתר ברוב שעות היממה אך גם בתחום זה הלך קול ישראל ואיבד את ההגמוניה שלו. בנסיבות המשתנות נאלץ קול ישראל לעיין מחדש בתפקידיו ובתפקודיו כדי להסתגל לעידן החדש. עוד סיבה אפשרית לכרסום במעמדו של קול ישראל כרוכה בתהליך הביולוגי הבלתי נמנע הפוקד ארגונים ותיקים. עם זאת יש מקום להצביע על שתי תרומות יחודיות של קול ישראל החורגות מעבר לתפקידי היידוע, הפרשנות, הבידור וההעשרה:

• גיבוש נורמות מקצועיות של תחנת שידור ציבורית ממלכתית שדפוסי פעולתה שונים מזו של תחנה מסחרית (שפעילותה מנותבת ע"י אוריינטציית הרווח).
• טיפוח הלשון העברית התקינה.

גלי צה"ל

תחנת הרדיו השניה בישראל, גלי צה"ל, נוסדה כפי ששמה מעיד עליה כתחנת שידור צבאית. תחנות רדיו צבאיות הן כלי תקשורתי מקובל בצבאות שונים בעולם, ובמיוחד כאשר כוחותיהם פרושים הרחק מהבית. בחינת סיבות לידתה של תחנת השידור הצבאית מגלה שהוגי הרעיון אימצו גישה דומה אך מקימיה וקברניטיה בשנים שלאחר מכן חרגו בהרבה מן המנדט המקורי כדי להתאים את עצמה לאקלים התקשורתי המיוחד בארץ וזאת תוך ניצול מתוחכם של האימרה "כל העם צבא – וכל הארץ – חזית". תחנת השידור הצבאית החלה לפעול ב- 1950. בראשית 1950 החלו דיונים על הקמתו של תחנת שידור צבאית עצמאית מתוך הכרה שעל צה"ל למלא תפקידים חיוניים וחברתיים. עוד לפני שהחלה התחנה הצבאית בפעילותה הסדירה התעוררה שאלת השידורים בשבת. פחות משנתיים לאחר הקמתה של תחנת השידור הצבאית הוצא לסגרה ולאחדה עם קול ישראל.

איזרוח והתמקצעות

שני תהליכים מאפיינים את התפתחותם של גלי צה"ל – איזרוח והתמקצעות.

מבנה ארגוני יחודי

המבנה הארגוני של תחנת השידור הצבאית שונה מזה של האמצעים האלקטרוניים האחרים בישראל. כוח האדם המשרת בתחנה מורכב משלוש חטיבות עיקריות: חילים בשירות חובה, אזרחים עובדי צה"ל ואנשי מילואים. המבנה הארגוני תפעולי הזה אפשר לשלב את הניסיון המקצועי של האזרחים ואנשי המילואים עם הרוח הרעננה והחדשנות של החיילים הצעירים בשירות חובה. תחנת השידור הצבאית כפופה רשמית לקצין חינוך ראשי בצה"ל אך מעורבותו המעשית בעבודת תחנת השידור מוגבלת למדי. מינוי מפקד צה"ל נקבע כדוגמא ע"י הדרגים הפוליטיים המופקדים על צה"ל.

רדיו במלחמה

דומה כי לפחות פעמיים מאז הקמתה של הטלוויזיה הוכרה עליונותו של הרדיו: מלחמת יום כיפור 1973 ובמלחמת המפרץ 1991. נטיות דומות לפיקוח ושליטה על השידורים בצד צורך אמיתי בתקשורת מבוקרת עם האוכלוסייה מתעוררים גם בישראל מידי מלחמה. קולות הקרב שהביאו הכתבים הפרושים בגזרות השונות, הדיווחים מהחזית והסגנון המאופק והמסוגנן של השדרים הישראלים עמדו בניגוד מובהק לקולות ההיסטריים ולתעמולה הגסה שבקעו מתחנות השידור הערביות. הדבר תרם תרומה נוספת להעלאת קרנם של הרדיו ועובדיו. כפי שהמלחמה הוכיחה את מקצועיותם של השדרים בקול ישראל כך היא הוכיחה את חסרונותיה של תחנת השידור הצבאית ואת חולשותיה. גלי צה"ל – שהתמחו עד אז בשידורי מוזיקה, תוכניות צבאיות ותוכניות חינוך לא היטיבו להתמודד עם משימות הסיקור השוטף כפי שנדרשו בימי המלחמה. תפיסת הייחוד לא הייתה מקובלת על קול ישראל, אדרבא הרדיו הממלכתי נערך לסיקור מלא ועצמאי של מלחמה עתידית. מיד עם פרוץ קרבות מלחמת יום כיפור התחדש המשא ומתן לאיחוד השידורים שהתנהלו בנפרד. בעוד אנשי גלי צה"ל לוחצים לאיחוד מהיר, לא ששו לכך אנשי קול ישראל. במשך שלושה שבועות וחצי שבהם פעל האולפן המשולב ישבו בחדרי העריכה ובאולפנים נציגי הצנזורה הצבאית ולצידם נציגים של דובר צה"ל שדיבררו, כלומר אישרו, פסלו או קיצצו את הדיווחים והכתבות בהתאם למדיניות ההסברה הצה"לית.  האפשרות לאיחוד מחודש של שידורי קול ישראל וגלי צה"ל עלתה לאחר פלישת הצבא העיראקי לכווית ב- 1990. השידורים המשולבים של 1991 היו שונים במתכונתם מאלה שהתקיימו ב- 1973. במלחמת יום כיפור המשיכו שתי התחנות בשידורים הנפרדים ורק החדשות ויומני החדשות שודרו במשולב. מלחמת המפרץ רשמה חידוש נוסף בתולדות הרדיו הישראלי: הפעלת רשת שקטה בשעות הלילה וכן בשבתות. מלחמת המפרץ שבה והוכיחה מחדש לאחר 19 שנים כי גם בעידן הטלוויזיה וצלחות הלווין שמורה לרדיו הבכורה בתחום היידוע ובמיוחד במצבי חירום במלחמה.

הטלוויזיה הכללית

שידורי הטלוויזיה התפתחו בהדרגתיות תחת עינה הפקוחה וידו המנחה של השלטון. שאלת הקמתה של הטלוויזיה בישראל עלתה לראשונה ב- 1952. חוק רשות השידור אפשר לפוליטיקאים אפשר לפוליטיקאים לבחוש בענייניה הפנימיים של הטלוויזיה או להתערב ולהכריע במינויים מקצועיים. ב- 1962 אישרה הממשלה את ההצעה להקים "מפעל ניסיוני לטלוויזיה הלימודית". מאחר והטלוויזיה הכללית והטלוויזיה הלימודית שידרו באותו ערוץ נקבע מעין סד שידורי שלפיו הטלוויזיה הלימודית שידרה משעות הבוקר עד חמש וחצי אחה"צ ובשעה זו החלה הטלוויזיה הכללית בשידוריה. בעשור הראשון לקיומה התמקדה הטלוויזיה החינוכית בתוכניות לבית הספר אך בשנות ה- 70 הרחיבה בהתמדה את היצע המשדרים שלה. ההתרחבות המתמדת בכיוון של שידורים כלליים שמצא את ביטויה גם בשינוי של תחנת השידור בשנת 1985 מהטלוויזיה הלימודית לטלוויזיה החינוכית הישראלית – הביאה לכך שהטלוויזיה הלימודית החינוכית נהפכה לבת תחרות לטלוויזיה הכללית.

הערוץ השני

גם הקמתה של רשת טלוויזיה שניה בישראל היתה פרי החלטה פוליטית. הערוץ השני של הטלוויזיה החל לפעול כאמור שנים אחדות לפני אישור החוק אם כי במסווה של שידורי ניסיון. הרחבת שידורי הערוץ השני ובמיוחד השידור החי ביום העצמאות גררו תגובה חריפה מצד רשות השידור. הערוץ השני הרחיב את שידוריו למרות ההתנגדות אליו. על פי יפעלו הרשת השנייה של הטלויזיה ותחנות הרדיו האזוריות במסגרת רשות ציבורית עצמאית שתהיה גוף מבוקר ע"י מבקר המדינה.

טלוויזיה בכבלים

הסדקים במבנה הריכוז של הממסד התקשורתי בישראל נבעו כאמור עם חדירתם של השינויים הטכנולוגיים שהצמיחו את אמצעי התקשורת הקטנים, תחילה בעיתונות הכתובה ואח"כ גם בעיתונות האלקטרונית. השינויים הללו אפשר להציע לקהלים קטנים בעלי טעמים מוגדרים חלופה נגישה לאמצעי התקשורת הכלל ארציים, שלא תמיד היו רגישים למגוון הצרכים באוכלוסייה ולא סיפקו להם מענה הולם. חידוש בולט אחר היו תחנות כבלים פיראטיות, שהופעלו ע"י יזמים פרטיים לכל רחבי הארץ ואשר ניצלו טכנולוגיה פשוטה וקלה לתפעול. הטכנולוגיות התקשורתיות המודרניות על התפשטות הגוברת והולכת שלהם איימו על המונופול השידור הממלכתי ויתכן שהן ששיכנעו את הממסד הפוליטי להתיר את הרצועה ולאשר פתיחת ערוצי שידור חדשים.

מאחורי כל השינויים המבניים שידעה העתונות האלקטרונית מסתתרים מאבקים עזים ממושכים ולעיתים אף טעוני יצרים בין הממסד הפוליטי לבין הממסד התקשורתי. בעוד השליטה על העיתונות הכתובה היא ברובה בידיים פרטיות, הרי כל אמצעי השידור בישראל עד להפעלת הטלוויזיה בכבלים היו בבעלות ציבורית ממלכתית. חומת הבעלות הציבורית הממלכתית על אמצעי השידור נסדקה כאמור רק אם הקמתן של תחנות הרדיו הפירטיות. נראה שעמדת הממסד כלפי השידורים הפירטיים למיניהם נובעת לא רק משיקולים פוליטיים אלא קשורה לאופיו הבסיס של מבנה השידור הציבורי ממלכתי בישראל שאפשר להגדירו כמבנה פלורליסטי מדומה.

החידושים הטכנולוגיים תרמו לא מעט לשחרור הקפיץ המתוח ולהרפיית הפיקוח הפוליטי על אמצעי השידור שהתרבו והתגוונו. בעקבות שינויים מבניים במוסד התקשורת בארץ התחדד הצורך בניסוח מחודש עם הסדרים מווסתים את יחסי הגומלין בין מוסד התקשורת לבין סביבתו החיצונית.

  סיכום: כספי ולימור – המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל