סיכום מאמר: ישעיהו ברלין \ שני מושגים של חירות

מתוך המאגר: סיכומי מאמרים במשפטים, סיכומי מאמרים במדעי המדינה

ראה גם: חירוח חיובית ושלילית אצל ישעיהו ברלין

ברלין/שני מושגים של חירות, מתוך ארבע מסות על החירות 

הסוגיה הגדולה ביותר המכריעה את עולמנו היא המלחמה הנטושה בין שתי מערכות של רעיונות המשיבות תשובות מנוגדות לשאלה המרכזית בפוליטיקה, שאלת הציות והכפייה.

1. רעיון החופש השלילי

כפייתו של אדם הריהי שלילת החופש ממנו, שלילת החופש ה"שלילי". נאמר כי חופשי אני כמידת אי התערבות אדם או גוף אנושי כלשהו בפעולתי. חירות פוליטית במשמע זה– היא התחום שבמסגרתו יכול אדם לפעול מבלי שיופרע על ידי אחרים. כפיה כרוכה בהתערבות מכוונת מצד בני אדם אחרים בתחום אשר בו, אלמלא זאת, יכול הייתי לפעול. אתה חסר חירות פוליטית רק אם מנעו בעדך יצורי אנוש השגת מטרה. ככל שנרחב תחום אי ההתערבות כן נרחבת חירותי. חופש זה חייב להיות מוגבל, ולא יוצר תוהו ובוהו חברתי, שבו צורכיהם הבסיסיים של בני האדם לא יבואו לכדי סיפוק. יש צורך לוותר על החופש למען אינטרסים של ערכים אחרים, ושל החופש עצמו. תחום פעולתם החופשית של בני האדם חייב להיות מוגבל על ידי החוק. אולם, על פי התפיסה הליברלית, חייב להישאר תחום מזערי מסוים של חופש אישי שבו אין לפגוע, בכדי שתתאפשר התפתחותן המזערית של סגולותיו הטבעיות. יש להתוות קו-גבול בין תחום החיים הפרטיים לבין זה של הסמכות הציבורית. לעיתים חייב החופש של אחדים בקיצוץ לשם הבטחת החופש של אחרים. יש לשמור על תחום מזערי של חופש אישי, אם אין רצוננו להשפיל או לשלול את טבענו.אין אנו יכולים להישאר חופשיים לחלוטין, ועלינו לוותר על חלק מחירותינו כדי לקיים את יתרה. אולם כניעה עצמית מוחלטת היא לרועץ לנו.

המידה של אי ההתערבות שנויה במחלוקת, ונקבעה אחרת בתפיסות שונות, אך תמיד היא ברת הבחנה. לפי מיל, יש לשמור על חירות פרטית התאפשר לכל אחד לפעול למען עניינו בדרכו, בכדי לאפשר את התקדמות הציביליזציה. כל חדירה למרחב מינימלי זה לא תאפשר לבני אדם להיות אינדיווידואליים. לגבי עמדה זה ניתן לציין שלוש עובדות. (I) בראש ובראשונה, מיל מערבב שני רעיונות נפרדים. האחד הוא כי כל כפיה היא רעה כשלעצמה, אם כי יתכן שמן ההכרח להפעיל כפיה כדי למנוע רעה גדולה יותר, ואילו אי התערבות היא טובה כשלעצמה, אם כי אינה הטובה היחידה (חירות שלילית קלאסית), האחר, שניתן להגיע אל האמת רק בתנאי חופש. (קביעה זו אינה עומדת במבחן ההיסטוריה).(II) תפיסה זו הנה חדשה, ואין לה שורשים בתפיסות הפוליטיות הקדומות. (III) בתפיסה זו, אין כל פסול בשלטון רודני, כל זמן שאין הוא פוגע בחירות נתיניו. חירות במשמע זה, עניינה עקרונית הוא בתחום השליטה ולא במקורה. בזה הוא נבדל מהמשמעות ה"חיובית" של חירות.

2.     רעיון החופש החיובי

המשמע ה"חיובי" של המילה חירות נובע ממשאלתו של היחיד להיות אדון לעצמו. אני מבקש להיות סובייקט, לא אובייקט. להיות מכשיר של פעולותיי הרצוניות שלי, לא של זולתי. להגשים את היותי רציונאלי, וכי תבונתי היא המייחדת אותי כיצור אנוש משאר העולם. לכאורה, החופש החיובי והשלילי עשויים להיראות כשתי דרכים לומר את אותו הדבר. אבל במהלך ההיסטוריה שתי תפישות אלו התפתחו בכיוונים שונים, עד כדי התנגשות זה בזה. דוגמא לכך היא התפתחות התפיסה לגבי הרצון האמיתי של האדם, שהתפתחה לכדי צידוק לכפייה בשם הרצון האמיתי, בהבדלתו מרצונות אחרים, הנחותים יותר. כלומר, תפיסה כי אפשר, ולעיתים מוצדק, לאלץ בני אדם בשמה של מטרה כלשהי שהם עצמם, אילו היו נאורים יותר, היו שוקדים עליה בעצמם, אולם אין הם עושים זאת שכן הם עיוורים או נבערים או מושחתים. השאלה כאן למעשה, היא מיהו ה"אני האמיתי". ניתן לטעון כי האני האמיתי מנוגד למעשה לרצונות השטחיים והמאווים של בני האדם, וכי כל רצון של בני האדם זהה לחופש שלו, היינו, בחירתו של ה"אני האמיתי" שלו. אולם עניין אחד הוא לומר כי אין האדם יודע מה טוב לו באמת, ודבר אחר לחלוטין הוא לומר כי האדם בחר בדבר זה ללא ידיעתו, וכי אילוצו לעשות זאת איננו כפיה.

3.     הנסיגה אל המצודה הפנימית

אני בעל תבונה ורצון, אולם אין אני יכול להגשים את כל רצונותיי, מחמת הגבלות טבעיות, או אנושיות. לכן עלי להגביל את רצונותיי, כדי להימנע מפגיעה. אני גוזר על עצמי שלא לרצות את הבלתי אפשרי. אם אדע להגביל את רצונותיי, לא אהיה מוגבל. דומה הדבר, כאילו ביצעתי נסיגה אסטרטגית אל מצודה פנימית, תבונתי, נשמתי, האני הנומינלי שלי, שבו לא ניתן לפגוע. השתחררות סטואיקנית זו היא חלק מכל צורה של אוטונומיה. אני חופשי רק כמידת אי היות אישיותי "כבולה" בידי העולם החיצון שאני עצמי איני יכול לשלוט בו לחלוטין. עפ"י רוסו –"החופשי באמת הוא הרוצה את שהוא יכול לבצע, ומבצע את שהוא רוצה". דבר זה מבהיר מדוע הגדרתה של חירות שלילית כיכולת לעשות את שאתה רוצה – וזו בעצם ההגדרה שנקט מיל – אינה יפה. אני יכול להתאים את רצוני למגבלות, אבל לא ניתן לומר שאהיה חופשי בכך באמת.

4.     מימוש עצמי

השיטה האמיתית האחת להשגת חופש, נאמר לנו, היא באמצעות תבונה ביקורתית, הבנת מה שהינו  באמת נחוץ ומה שהינו מקרי. באמצעות השימוש בתבונה זו, פעולה על פי החוקים החיצוניים האמיתיים, אינה בבחינת כפיה ומחסום בפני החירות, אלא פעולה חופשית ובלתי מופרעת. זהו התרשים של הרציונליות הנאורה משפינוזה ועד לחסידים האחרונים של הגל. את שיודע אתה, את שמבין אתה את הכרחיותו – ההכרחיות הרציונלית – אינך יכול, כל עוד נשאר אתה רציונלי, לרצות שיהיה אחרת. אנו משועבדים על ידי רודנים – מוסדות או אמונות או נוירוזות – שאותם אפשר לסלק רק על ידי ניתוחם והבנתם. לגבי מרכס, הבנה הינה פעולה נאותה. אני חופשי אם – ורק אם – מתכנן אני את חיי בהתאם לרצוני שלי; תכנון כרוך בכללים; כלל אינו מדכא אותי או משעבד אותי אם אני מטילו על עצמי ביודעין, או מקבלו באורח חופשי, משהבינותיו, בין אם הוא הומצא על ידי ובין על ידי אחרים, בתנאי שהוא רציונאלי, כלומר, תואם את הכרחיותם של הדברים. הבנה מדוע מוכרחים דברים להיות כפי שהם מוכרחים להיות, הריהי רצון שכך יהיו.  זהו הגלעין המטאפיסי של הרציונליזם. הרעיון בדבר חירות הנכללת בו אינו התפישה ה"שלילית" של שטח בלא מכשולים (באורח אידיאלי), חלל ריק אשר בו אין דבר מפריעני, אלא הרעיון בדבר הכוון עצמי או שליטה עצמית. אני יכול לעשות עם עצמי את שאני רוצה, כשרצוני נובע מהיותי יצור רציונלי. זוהי התורה החיובית של שחרור על ידי תבונה. ומה לגבי אלו שאין להם את התבונה? אם היקום נשלט על ידי תבונה, הרי שלא יהיה צורך להפעיל עליהם כפייה, משום שהפתרון האמיתי יניח גם מקום להתפתחות מלאה של הטבעים ה"אמיתיים" שלהם. כל עוד מכיר כל אדם – וממלא – את התפקיד שנקבע לו על ידי התבונה, שהיא היכולת להבין את טבעו האמיתי ולהבחין במטרותיו האמיתיות – אי אפשר שתהיה סתירה.  החוק הוא המסדיר תפקידים אלה, ורק באמצעות קיום החוק, ניתן להגיע לחופש האמיתי. כל הרצונות האמיתיים – הרציונליים מתיישבים זה עם זה, ולכן כפיפת הרצונות הלא רציונליים באמצעות החוק אינה כפייה, אלא שחרור. עם הזמן, עלתה השאלה, כיצד, בדיעבד, עשויים בני אדם להיות לרציונליים בדרך זו. כמובן, יש לחנכם. אולם אי אפשר לצפות כי הבלתי מחונכים יבינו את מטרות מחנכיהם או ישתפו עמם פעולה. כך שהחינוך חייב להיעשות, לפחות בחלקו, בכפיה. יותר מזה – כפיה היא גם דרך של חינוך. החינוך, והכפייה, הנם לשם הבאת האדם הבלתי רציונלי להגשמת עצמו האמיתית.  טיעון זה הוא הטיעון המשמש בידי כל דיקטטור, אינקויזיטור ומתעמר\ המבקשים הצדקה מוסרית כלשהי, או אפילו אסתטית להתנהגותם. אני חייב לעשות למען בני אדם את אשר אין הם יכולים לעשותו למענם הם, ואני איני יכול לבקש את הרשאתם או את הסכמתם, שכן אין הם נמצאים כלל במצב שיתאפשר להם לדעת מהו הטוב ביותר לגביהם. הטיעון הרציונלי, על ההנחה בדבר יישומו של פתרון נכון יחיד, הוליך באופן זה בשלבים, מתורת מוסר בדבר אחריות היחיד וחתירה לשלמות עצמית של היחיד אל מדינה אותוריטרית, צייתנות להוראות אליטה של אפוטרופסים אפלטוניים. אם מוליך דבר זה אל רודנות, אף כי באמצעות הטובים ביותר או החכמים ביותר – אל היכל סרסטרו אשר ב"חליל הקסמים" – אבל עדיין רודנות שמסתבר כי היא זהה עם חופש, האם אפשר כי יש משהו לקוי בהנחות שעליהן מבוסס הטיעון? (שלכל בני האדם תכלית אמיתית אחת בלבד – הכוון עצמי רציונלי, כי מטרות כל היצורים הרציונליים תואמות מרקם הרמוני אחד, וכי כאשר ייעשו כל בני האדם רציונליים הם ישמעו לחוקים הרציונליים, שהם אחד).

5.     החיפוש אחר סטאטוס

קיימת גישה אחרת אל נושא זה, החשובה מבחינה היסטורית, אשר, על ידי בלבול החירות באחיותיה – שוויון ואחווה – היא מוליכה למסקנות לא ליברליות דומות. נשאלת השאלה: מהו "אינדיבידואל". כל עוד אני חי בחברה, משפיע כל שאני עושה על שעושים אחרים ומושפע ממעשיהם, באורח בלתי נמנע. לא זו בלבד שחיי החומריים תלויים בפעולות גומלין עם בני אדם אחרים, או כי אני מה שהנני כתולדה של כוחות חברתיים, אלא שכמה מרעיונותי לגבי עצמי, ואולי כולם, ובמיוחד תחושותי לגבי הזהות המוסרית והחברתית שלי עצמי, עשויים להיות מובנים רק במונחי המערכת החברתית אשר בה הנני רכיב.

היעדר החופש שעליו קובלים בני אדם או קבוצות מסתבר, במרבית המקרים אם לא בכולם, כחוסר הכרה נאותה. ברצוני למנוע שינהגו בי כמי שאינו פרט, כמי שייחודו אינו מוכר די הצורך. אני נלחם למען מצב אשר בו אוכל להרגיש שאני גורם פועל אחראי משום שכזה אני נחשב, שרצוני מובא בחשבון מפני שאני ראוי לכך, אפילו אני נתקף ונרדף על שהנני מה שהנני ועל בחרי כפי שאני בוחר. זוהי השתוקקות אל סטאטוס ואל הכרה. כאשר אני תובע להיות משוחרר, הרי הדבר שאני תובע הוא שינוי העמדה כלפי מצד אלה שדעותיהם והתנהגותם מסייעות לקבוע את דיוקני שלי על ידי עצמי. אף שאולי לא אשיג חירות "שלילית" מצד אלו המכירים בסטטוס שלי, הרי מכל מקום הם בני קבוצתי שלי; הם מבינים אותי כמו שאני מבין אותם; והבנה זו יוצרת בתוכי את תחושת היותי מישהו בעולם. רצון זה להשגת הכרה הדדית הוא המוליך את המדינות הדמוקרטיות האותוריטריות ביותר להיות, לעתים, מועדפות ביודעין על ידי אזרחיהן על פני המשטרים האוליגרכיים הנאורים ביותר. אין לבלבל שאיפה זו עם השאיפה לחירות. ניתן לומר ששאלת החירות תעסוק בגבולותיו של השלטון, ואילו שאלה זו תעסוק ב"מי ישלוט". במרבית המקרים אם לא בכולם, באמרם חירות, לא נתכוונו בני האדם שלחמו על חירות ליותר מאשר לכיבוש השלטון והסמכות על ידי כיתה מסויימת של מאמינים בדוקטרינה, או על ידי מעמד, או על ידי קבוצה חברתית אחרת כלשהי, ישנה או חדשה. כל זה כמעט אין לו ולא כלום עם תפישת מיל בדבר חירות, כמוגבלת אך ורק על ידי סכנת גרימת נזק לזולת.

6.     חירות וריבונות

רוסו דיבר בלהט על העובדה, שחוקי החירות עלולים להתגלות מחמירים יותר מאשר עול העריצות. בחירות אין רוסו מתכוון לחופש "שלילי" של הפרט שאין להפריעו בתוך תחום מוגדר, אלא להיותם של כל הראויים במלואם להשתייך לחברה שותפים בשלטון הציבורי, אשר זכותו להתערב בכל בחינה של חיי כל אזרח.

הבעיה העיקרית לגבי מי שרוצים בחופש "שלילי" של היחיד, אינה מיהו שנמצא בידיו השלטון, אלא מידת השלטון שיש לתת בידי מערכת ידיים כלשהי. במובן זה, שלטון העם אינו טוב יותר משלטון יחיד. "מימשל עממי הוא עריצות עוויתית, מונרכיה היא רודנות ריכוזית ויעילה יותר" בנז'מן קונסטאן ראה ברוסו את המסוכן באויבי חירות הפרט, שכן זה הכריז כי "על ידי שאני נותן עצמי בידי הכל, איני נותן עצמי לאיש". קונסטאן לא יכול הבן מדוע, אף שהשליט הוא "כולם", הוא לא ידכא אחד מ"חברי" האני הבלתי-מתחלק שלו, אם אמנם יחליט לעשות כן. כמובן, אני עשוי להעדיף שחירויותי תישללנה ממני על ידי קבוצת השווים לי, אולם שלילה זו תהיה שלילה באותה מידה. הובס, מכל מקום, היה גלוי לב יותר: הוא לא התיימר שהשליט אינו משעבד: הוא הצדיק עבדות זו, אך לפחות לא היתה לו החוצפה לכנותה חופש. מהו שיעשה חברה חופשית באמת? לגבי המסורת הליברלית, אין חברה חופשית אלא אם כן היא נשלטת לפחות על ידי שני עקרונות קשורים הדדי: ראשית, כי כדבר מוחלט אי אפשר לראות שלטון כלשהו, אלא רק זכויות – באופן שכל בני האדם, יהא אשר יהא השלטון שמעליהם, יש להם זכות לסרב לנוהג באורח בלתי אנושי; ושנית, כי ישנם קוי תיחום, שאינם מותווים באורח מלאכותי, אשר בתוכם מן ההכרח שיהיו בני אדם מנועים מפגיעה.דבר זה עומד כמעט בקוטב הנגדי לגבי מטרותיהם של מי שמאמינים בחירות במשמעה ה"חיובי", משמע ההכוון העצמי. הראשונים מבקשים שהוא יינתן בידיהם.

7.     האחד והרבים

האמונה כי קיים פתרון אמיתי אחד, פתרון סופי, יותר מכל זולתה, היא הנושאת באחריות לטביחתם של יחידים על מזבחות האידיאלים ההיסטוריים הגדולים. אמונה נושנה זו מיוסדת על הביטחון כי כל הערכים החיוביים שבהם האמינו ומאמינים בני אדם חייבים, לבסוף, לעלות בקנה אחד, ואולי אף להיות כרוכים זה בזה. אולם אין בידינו להבטיח שכך הוא הדבר. דווקא בשל כך, מייחסים בני אדם חשיבות כה רבה לחופש הבחירה. אני סבור שרבות הן מטרות האדם, ולא כולן מתיישבות, עקרונית, זו עם זו. ההכרח שבבחירה בין תביעות מוחלטות הוא אפוא אפיון שאין מפלט ממנו של המצב האנושי. דבר זה מעניק ערך לחירות כמטרה בפני עצמה, ולא צורך ארעי, המתעורר מתוך מושגינו המבולבלים ומתוך חיינו האי רציונליים ואחוזי המבוכה, אשר תרופת פה תביא יום אחד לידי תיקונו. איני מבקש לומר, כי חופש הפרט הוא אבן הבוחן האחת, או אפילו המכרעת לגבי עשייה חברתית. מידת חירותו של אדם, או חירותו של עם, לבחור לחיות כרצונו, חייבת להישקל כנגד תביעותיהם של ערכים רבים אחרים, שאפשר כי שוויון, או צדק, או אושר, או ביטחון, או סדר ציבורי, הם דוגמאותיהם הבולטות  ביותר. בשל סיבה זאת, אין חירות זו יכולה להיות בלתי מוגבלת.

ראו גם: הזכות לחירות בין חיוב ושלילה

16 ציטוטים יפים על חופש וחירות