חברה ואינטרנט: צעדיה הראשונים של האינטרנט

הסיכום לפניכם הוא חלק מסיכומי הקורס "חברה ואינטרנט" כחלק מאסופת הסיכומים בסוציולוגיה באתר.

מטרת האינטרנט בראשיתו הייתה לספק אמצעי תקשורת עבור מנהיגיה הפוליטיים והצבאיים של ארצות הברית במקרה של מלחמה גרעינית על רקע המלחמה הקרה. צוות חוקרים בחברת RAND הציעו פתרון מקורי בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת לבעיית האבטחה נגד טילי אויב: ליצור רשת תקשורת שתוכל לעקוף את תשתית הפיקוד המרכזית. הרעיון היה להציב תשתית תקשורת שאין לה סמכות מרכזית, על מנת שתוכל להיות מתופעלת ולהישאר שלמה גם לאחר שמבניה יהרסו בעת מלחמה. במבט ראשון, מדובר בפתרון אלגנטי ויצירתי, אך רשת שכזו דורשת פיתוח טכנולוגי עצום. בהתחלת סתיו 1969, סוכנות חקר הפרויקטים המתקדמים לביטחון הגנת ארצות הברית (DARPA) מימנה צוות לבניית רשת מחשבים. בעוד קבוצה אחת של אמריקנים צעירים נלחמה בויאטנאם ואחרת צעדה ברחובות, קבוצה שלישית התכוננה לבניית רשת מחשבים אשר תשנה את החברה האמריקנית. באוגוסט 1969, יוצרה הרשת הראשונה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). שלוש רשתות נוספות נוספו מאוחר יותר באוניברסיטת סטנפורד, באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה ובאוניברסיטת יוטה. קבוצה מרכזית של מפתחי רשתות, שהיו ברובם תלמידי תואר שני במדעי המחשב, פעלו מתוך המרכז למדידת רשתות ב-UCLA. לחברי קבוצה זו הייתה נקודת ראות אינטלקטואלית אשר שיקפה בקירוב את הרשת שאותה הם יבנו – רשת מבוזרת, שמתנגדת לאמונות ולהשקפות מנוגדות ובעלת רגישות שלא לקחה את עצמה באופן רציני מדי.

כשהוא כותב במרחק של שלושים שנה מאוחר יותר, מסביר סטיבן קרוקר, חלוץ במחשוב רשתות: "למען הכנות, היינו מפוחדים מדי מכדי שנדמיין שנוכל להגדיר מערך כולל של פרוטוקולים שיוכלו לשרת ללא גבול. אנו צפינו תהליך מתמשך של אבולוציה ותוספת, וכמובן שזה לא מה שקרה. סדרת 'הדרישות להערה' (RFCs) עצמן גם כן ייצגו תחושה מסוימת של פחד… כשאנו זוכרים שקבוצתנו הייתה לא פורמאלית, צעירה ובלתי מורשית, רציתי להדגיש שההערות האלה היו התחלתו של דיאלוג ולא טענת נכונות של שליטה".

חרף התלבטותם והענווה שעמן קבוצה זו של אקדמאים צעירים ניגשה לפיתוח האינטרנט, השלד הטכני שאותו היא תבנה ישמש כבסיס שעליו נבנה עולמנו המקוון. למרות שהאינטרנט נולד באווירה שהייתה מאורגנת באופן חופשי, לא לקח הרבה זמן עד שנוצרה תשתית ארגונית. לדוגמה, RFC#140, אשר יצאה לאור בשנת 1971, ניסתה לארגן ולנהל קבוצה הולכת וגדלה של מדענים ומרכזי מחקר הקשורים בבניית האינטרנט. הצורך למבנה כלשהו היה מובן, בין השנים 1969 ל- 1971, מספר המדענים המשתתפים צמח מ-9 ל-60. צץ מבנה ארגוני, אך נותר הדגש החזק על האתוס המדעי. לדוגמה, RFC#1025 מתאר את התהליכים לסדרה של "bake-offs", אשר היוו מקומות שבהם המדענים יכלו להציג ולתמוך בדגמים שונים ובפרוטוקולי תקשורת. במקומות הללו, שמרביתם התרחשו בשנות ה-70, 80 של המאה הקודמת, התקיימו דיונים והערכות באווירה של שיתוף פעולה אודות דגמים שהתחרו זה בזה. כפי שמציעות שתי הדוגמאות הללו, במהלך שנותיו הראשונות של האינטרנט, הייתה מתיחות מתמשכת בין האתוס המדעי, אשר הדגיש שיתוף פעולה פתוח, לבין האישיות הביורוקרטית, אשר הדגישה את ההירארכיה הפורמאלית. בשנת 1981, ה-BITNET ("מכיוון שהגיע הזמן לרשת", או כפי שהיא גם ידועה, "מכיוון שהרשת כבר נמצאת שם"), החלה כרשת שיתופית באוניברסיטת העיר ניו-יורק. ה-BITNET סיפקה דוא"ל ושרתי listserv להפצת מידע, כמו גם טכנולוגיה להעברת קבצים. בתוך שנה אחת, רשת זו השתרעה על פני ארצות הברית והאוקיינוס האטלנטי, כשהיא מחוברת לעמיתתה האירופאית, EARN (הרשת האקדמית והמחקרית האירופאית). -BITNET רשת אקדמאית אשר סייעה לקיום תקשורת בשם המחקר והחינוך. כרשת שיתופית, הארגונים והאוניברסיטאות שנטלו בה חלק תרמו קווי תקשורת, אחסון נתונים זמני וכוח העיבוד הנדרש על מנת שהרשת תוכל לתפקד. בשיאה בשנת 1992, ה-BITNET כללה בתוכה כ-1,400 ארגונים ב-49 מדינות. האינטרנט התפתח במקביל ל-BITNET והציע רשת ארכיטקטורית שהייתה פתוחה יותר, באופן יחסי. האינטרנט גם התאים היטב לשימוש במחשב האישי וברשת המקומית (LAN) או רשתות של מחשבים בעלי קירבה יחסית זה לזה, אשר הפכו לפופולאריות בחצי השני של שנות ה-80 של המאה הקודמת. האירוע רב-החשיבות בעליונותה של האינטרנט על BITNET הגיעה ב-1991, כאשר הוצג מנוע החיפוש האינטרנטי "Gopher" לקהילת האינטרנט [תרגום מילולי: סנאי-כיס).

Gopher (שם עצם): כל אחת ממגוון חיות יונקות חופרות בעלות זנב קצר ממשפחת ה-Geomyidae בצפון אמריקה; יליד או תושב מדינת מיניסוטה המכונה מדינת Gopher; אדם המבצע מטלות, מבצע עבודות מזדמנות או מספק מסמכים עבור צוות המשרד; (טכנולוגיה מיחשובית): תוכנה העוקבת אחר פרוטוקול פשוט ל- tunneling דרך אינטרנט TCP/IP.

הצגתו של ה-Gopher ושל מנועי חיפוש אינטרנט אחרים שינתה באופן משמעותי את הדרך שבה קהילת המשתמשים – שעדיין כללה בעיקר מדענים וחוקרים – החלה להשתמש באינטרנט כמערכת מידע ותקשורת. האינטרנט גדל במהירות ואפשר להעלות באופן מקוון לא רק קבצי טקסט פשוטים, אלא גם קודים של תוכנה וסוגים אחרים של מידע. מנועי החיפוש סיפקו את אמצעי הקטלוג והחקר של נפח הולך וגדל של מידע. תוכניות להעברת מידע (כגון, FTP) העלו מידע על שולחנות העבודה של האקדמאים באופן כמעט מיידי. בסוף שנת 1990, מדען מחשבים בארגון האירופאי לחקר הגרעין (CERN) המציא את ה-World Wide Web (WWW), אשר הפך את האינטרנט לממשק גרפי ידידותי למשתמש שמרבית האנשים מכירים כיום. ארגון ה-CERN הינו ארגון בינלאומי הבונה ומתפעל כלי חקר עבור פיזיקאים העוסקים בחלקיקים. מרבית החוקרים בילו פרק זמן כלשהו באתר ה-CERN, אך לרוב הם עובדים באוניברסיטאות ובמעבדות המצויות במדינותיהם. לאור אווירה זו, ה-WWW שימש לא רק ככלי להחלפת מידע, אלא גם ככלי המעודד שיתוף פעולה אקטיבי בתוך קהילת ה-CERN. ה-WWW עשה שימוש ב"קישורים" (hyperlinks), אשר סיפקו גישה בשיטת הצבע-והקש-על-העכבר במקום הצורך להקליד פקודות מסובכות. ה"קישורים" נצמדו למאפיינים הבסיסיים של מחשוב רשתות – דמוקרטיים, מבוזרים ושבפירוש אינם ליניאריים. לא הייתה הירארכיה, וכל אתר יכול היה להפנות לכל אתר אחר. לא היה פיקוד מרכזי האחראי לתוכן ולגישה יחד עם בעלי האתר. ולא הייתה דרך אחת מנקודה א' לנקודה ב', שכן האינטרנט אפשר דרכים שונות להגיע לאותם מקומות. אירוע משמעותי נוסף בטכנולוגיית האינטרנט התרחש בשנת 1993, כאשר מרק אנדרסן וקבוצה של סטודנטים וסגל באוניברסיטת אילנוי פיתחו את ה-Mosaic, אחד מן הדפדפנים הראשונים. כדפדפן, ה"מוזאיק" פתח גישה ל- WWW על ידי הפיכת דפי אינטרנט לזמינים. לכל אחד יש מחשב אישי, לא רק למדענים במרכזים בעלי מחשבים משוכללים או מעבדות מחקר עם כוח מחשובי רציני. שנה לאחר מכן, אנדרסן המציא את חברת נט-סקייפ תקשורת, והחברה החלה לפתח את דפדפן האינטרנט Netscape Navigator, אשר הביא את האינטרנט לתוך בתים ועסקים ברחבי העולם.

המקורות ההיסטוריים והרעיוניים של עקרון הסובלנות

מהם המקורות של עקרון הסובלנות? כיצד התפתחה המחשבה כי יש ערך גם לדעות מנוגדות ומה הם הביטויים ההיסטוריים של עקרון הסובלנות

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.