בהגיון הרביעי של ספרו הגיונות דקארט מנסה להסביר למה אנחנו טועים, ולמה אלוהים שהוא מושלם בהחלט התיר את הטעות? יש ליישב את הסתירה בין יושרו של אלוהים לטעיות שלנו. טיעונים אלו מגיעים מצד אחד על רקע נקודת הקוגיטו של דקראט ומצד שני ההוכחה הראשונה וההוכחה השנייה שלו לקיומו של האלוהים שנוסחו במסגרת ההגיון השלישי של הגיונות.
שאלה זו נמצאת בכל ההגות המסורתית שלפני דקארט. אולם, יש לראות זאת גם במסגרת המהלך של הגיונות. עד כה דקארט הסביר לנו איך תתכן האמת, וכעת הוא פונה לספר לנו איך תתכן הטעות.
דקארט מסביר את הטעות באמצעות ניתוח פסיכולוגי. לנו יש אידאות, ועלינו להחליט האם הן אמתיות או לא (כלומר, האם הן משקפות את המושא או לא). האידאות עצמן הן ניטרליות, והאדם צריך לאשר או לשלול אותן. זוהי פעולת שיפוט של האדם. פעולה זו תלויה ברצון של האדם, ולא בשכל שלו, ומכאן גם נובעות טעיותיו – הוא מחליט ברצונו לאשר אידאה, למרות שזו לא מואשרת בשכל.
חופש הרצון הזה הוא לא רק מקור הטעות, אלא גם מה שמאפשר חקירה לגילוי האמת, ומה שאיפשר לדקארט את הטלת הספק שלו. הרצון החופשי הוא לא רע, אבל מהפער בינו לבין השכל נוצרות הטעויות שלנו. כך דקארט מאפשר את הטעות שלנו ו'פוטר' את אלוהים מאחריות לטעות הזו.
השקפה זו מכונה וולונטריזם, והיא מעמידה את הרצון מול השכל גם אצל אלוהים. בכך שהוא מכניס את הרצון למשוואה הוא מקשה על הרציונליזם שלו (שטוען שהשכל הוא הכושר שאמור להדריך את האדם בחייו). אכן, זו סיבה ששפינוזה יותר רציונליסט מדקארט.
יש להבחין בין וולטנריזם ישיר לעקיף. עקיף פירושו שההאמנה היא אוטומטית, בשלב של ההכנה לקראת חריצת המשפט. ישיר פירושו החלטה רצונית לאמץ דעה כלשהי. בעקיף אנו מחליטים האם לנהל דרישה וחקירה בנושא מסויים, והתוצאה היא לא וולונטריסטית, רק החקירה. דקארט מדבר על וולונטריזם ישיר. הביקורת עליו בנקודה זו תטען שאין דבר כזה, ואו שאתה מאמין למשהו או שאתה לא, והרצון תופס מקום רק בשלב ההכנה (האם לחקור בנושא זה?). דקארט לפי ביקורת זו בלבל בין וולונטריזם ישיר ועקיף.
