בתחילת ההגיון השני ההוגה במצב הקשה של הספק המוחלט, ואז הוא מוצא ידיעה וודאית – הקוגיטו. גם אם הוא מטיל ספק בכל, הוא אינו יכול להטיל ספק בכך שהוא חושב ומטיל ספק. מכאן בא הקוגיטו – "אני חושב, משמע אני קיים".
ניתן להבין את הקוגיטו בכמה דרכים, שיובאו לקמן. הנוסח המפורסם של הקוגיטו, שהובא לעיל, כלל לא מנוסח בהגיונות, אלא במאמר על המתודה ובעקרונות הפילוסופיה.
הקוגיטו כהיסק
"ללא ספק אני הייתי, אם השתכנעתי, או אם רק חשבתי מחשבה כלשהי"
לפי ההבנה הזו, הקוגיטו הוא הסקה מכך שהטלנו ספק. הוא תקף תמיד, ולא תלוי בחשיבה.
ההבנה הפשוטה של הקוגיטו היא שתי טענות המקושרות ביניהן בטענת 'לכן':
- אני חושב
לכן,
- אני קיים.
הקוגיטו כהיסק מיוחד
גסנדי בהשגות טען על דקארט ש (1) לא חייב להיות חושב, אלא יכול להיות כל פעולה, כגון "אני הולך משמע אני קיים", זאת על בסיס ההנחה ש'כל מה שפועל קיים'. כך גם ניתן לתת טיעון על בני אדם אחרים – 'דקארט הולך משמע דקארט קיים'.
דקארט דוחה זאת, ואומר שהקוגיטו הוא לא סתם היסק, אלא היסק מיוחד. זאת מאחר שבשלב זה של הספק, ההוגה כלל לא יודע שהוא באמת הולך. הוא רק יודע שהוא חווה חוויה של הליכה, ולא יודע אם זו חוויה אמיתית או לא. כל מה שנהיר לו הוא שיש איזה מצב תודעה כלשהו, וזה מצב תודעתו שלו.
מכאן אנו למדים שהחשיבה מהותית לטיעון, ושניתן לנסחו רק בגוף ראשון יחיד. (לכן גם אין לפני הטיעון הקדמה 'כל מה שחושב קיים', כי ההוגה לא יודע זאת, אלא יודע רק על עצמו).
לפי פרשנות זו הקוגיטו הוא סוג טיעון מיוחד, ולא רגיל, בו קיים מעבר מהמחשבה לקיום. שכן דקארט בשלב זה לא יכול לטען את ההקדמה ההכרחית לטיעון – 'כל מה שהחושב קיים', מפני שהוא לא יודע אותה. ההיסק כאן הוא מיוחד במעבר הישיר ממחשבה לקיום של ההוגה (לא ברור בדיוק כיצד מעבר זה מתבצע).
הקוגיטו כאינטואיציה בסיסית
כדי לדעת שאני קיים, עלי לדעת שהחשיבה שלי. ברגע שאני יודע שהחשיבה שלי, אני יודע שאני קיים. דקארט עצמו מודה שההיסק בקוגיטו הוא לא הסקה לוגית אחד אחרי השני, אלא שני הדברים נתפסים בבת אחת באינטואיציה אחת. אמתות הקשר בין המחשבה שלנו לקיום שלנו מובנת מאליה (=אווידנטית). (זו אחת מדרכי הכרת האמת של דקארט, אינטואיציה, זאת בשונה מדדוקציה, בה האמתות מוכחת ולא אווידנטית).
האמירה אני קיים מאשרת את עצמה
"משפט זה 'הנני, אני קיים' אמיתי הוא בהכרח, בכל פעם שאני מביע אותו אני תופס אותו ברוחי"
במשפט הזה לא כל מחשבה היא הבסיס של הקוגיטו, אלא רק המחשבה המסויימת על הקיום של ההוגה. אדם לא יכול לומר על עצמו 'אינני קיים', ולכן כשהוא חושב על זה, ומגלה שהוא לא יכול לומר זאת, הוא מגלה שהוא קיים. המשפט 'איני קיים' מכשיל את עצמו, ויש בו אי עקיבות "קיומית" או ביצועית (פרפורמטיבית). מי שאומר אותו מסתבך בסתירה בין תוכן המשפט לעובדה שהוא אומר אותו. לכן האמירה ההפוכה היא אמירה שמוכיחה את עצמה.
לפי זה הקוגיטו הוא ניסוי מחשבתי, שכל אחד יכול לנסות בעצמו, ולראות אם הוא יכול לטעון 'אינני קיים'. בעצם דקארט אומר שבאמצעות המחשבה 'אינני קיים' הוא מוכיח את קיומו.
החסרון המרכזי של פירוש זה הוא שלפיו אין צורך כלל במילים 'אני חושב', ורק הטענה 'אני קיים' הייתה מספיקה ע"מ להוכיח מה שהוא רוצה להוכיח.
סיכום דרכי ההבנה של הקוגיטו:
- הקוגיטו כהיסק רגיל: פירוש זה מתאים לדרכי ההתבטאות של דקארט, אבל קשה לבנות טיעון מלא בלי להתבסס על טענות שמוטלות בספק בשלב הזה.
- הקוגיטו כהיסק מיוחד: יש היסק מיוחד מהעובדה שאני חושב – אל קיומי. הבעייתיות היא שלא ברור איך ההיסק עובד – הוא עלול להראות שרירותי.
- הקוגיטו כאינטואיציה בסיסית: כאן הקוגיטו נראה טענה שרירותית, ואין תחכום מיוחד בשיקול הדעת של דקארט.
- המחשבה על קיומי מאשרת את אמיתותה כל אימת שאני חושב עליה: החסרון המרכזי בפירוש זה הוא שלפיו אין כלל צורך בהקדמה 'אני חושב'.
מצב ההוגה בשלב אחרי הקוגיטו
ההוגה כעת נמצא בשלב בו הוא הוכיח את קיומו, ודבר מלבד זה. הו אלא יודע על עולם חיצוני לו, אנשים אחרים וכו'. עמדה זו זהה בשלב זה לסוליפסיזם. הסוליפסיזם של דקארט הוא מתודולוגי, שכן הוא זמני, ודקארט מבקש להחלץ ממנו.
במצב הזה הכלי העומד לרשות ההוגה הוא האינטרוספקציה. ההוגה בודק בתוך עצמו, ורואה מה הוא יכול למצוא. דבר ראשון, דקארט מגיע למסקנה מה הוא לא – הוא לא גוף ובתוכו נשמה (כפי ההשקפה האריסטוטלית ששלטה עד דקארט). דקארט משנה את הגדרת האני לדבר חושב בלבד, מאחר שהטיל ספק בקיומו של הגוף, והוכיח את קיום האני גם בלי הגוף.
האם יש אני בשלב זה?
ליכטנברג ביקר את דקארט על כך שהוכיח רק שישנן מחשבות, ולא הוכיח שיש אני שחושב אותן. הוא הוכיח על קיומם של אירועים מסויימים, אבל לא על יישות חושבת בעלת רציפות בזמן.
דקארט עצמו עונה חלקית על השאלה מה הוא בשלב זה: "אבל מה אני, אם כן? דבר חושב. ומהו דבר חושב? זהו דבר שמטיל ספק, שתופס, שטוען, ששולל, שרוצה, שאינו רוצה, שמדמיין לעיתים, שחש". כל הדברים הללו לפי דקארט הם אותה פעולה, פעולת התבונה. מצבי התודעה השונים הללו מראים מה התכונה האופיינית לו בתור אני. העקרון שדקארט מביע בזה הוא עקרון אחידות הנפש – כל הפעולות הנפשיות הן פעולות של חשיבה (אין חילוק בין השכל לרגש, ואין חילוק בין השכל לתחושה).
עקרון אחידות הנפש מסביר חלקית למה דקארט סבור שהפעילויות הנפשיות השונות שלו הן של אני אחד זהה לאורך זמן.
הוא מוסיף במקום אחר שמחשבה לא יכולה להתקיים בלי דבר חושב. לא רק שהפעילויות הנפשיות כולן הן מאותו הסוג, אלא הן שייכות לאותו אני, לאותו דבר, ולכן דקארט מגדיר את האני כדבר חושב. (משתמע מהדיון כאן שלכל דבר יש תואר אחד ויחיד, והתואר היחיד של האני הוא המחשבה).
בנוסף, האני יכול לדעת מהן המחשבות שלו. בכל תודעה יש תודעה עצמית, לכן מעצם זה שיש תודעה האני יודע שהוא קיים ברציפות.
נקודות להדגשה בטיעון:
- לכל חיי הנפש יש תכונה משותפת שהיא חשיבה.
- כל מחשבה זקוקה לדבר כדי להתרחש או להיות בו.
- המחשבה היא התואר של האני, לאמור התכונה המהותית שלו.
- האני מודע לזה שפעולות החשיבה השונות שהוא מבצע הן שלו (כלומר, יש לו תודעה עצמית).
- האני יכול להתקיים בלי גוף, אבל אין ביכולתו להתקיים בלי מחשבה.
נקודות אלו מראות שאמנם המעבר מהקוגיטו ל'אני חושב' בעייתי, אבל ניתן להבינו לפי הנקודות הללו. עדיין, הקושיה על הקוגיטו (עם קושיות אחרות) עומדת, אבל הקושיות לא מבטלות את החשיבות של הקוגיטו.
יש להדגיש שעל יסוד הנתונים בשלב הזה דקארט לא רק מגיע למסקנה שיש ספק האם יש גוף, אלא מגיע למסקנה שהאני במהותו הוא דבר חושב בלי גוף. בהגיון השישי הוא יוכיח מכאן את הדואליזם גוף נפש שלו, כלומר שנפש לא זקוקה לגוף כדי לשרוד.
