הסיכום להלן מהווה חלק מתוך מאגר הסיכומים במדעי המדינה: סיכום הקורס מבוא לפוליטיקה וממשל וכן מאגר סיכומי מאמרים במדעי המדינה.
המאמר "על האלימות" של פרנץ פאנון מופיע בתוך ספרו המפורסם "מקוללים על אדמות" ועוסק בנושא של דקולוניזציה ומשמעותה.
דקולוניזציה – התנערות מהאימפריאליזם, שאיפה לעצמאות
מתיישב – הקולוניאליסט – המתיישב האירופי, הכובש
מיושב – היליד, תושב הארץ
לפי פרנץ פאנון דקולוניזציה משמעותה החלפת האנשים במדינה בבת אחת ללא תקופת מעבר ותוך המרה \ החלפה מלאה של האוכלוסייה. הפרת הסדר הקיים באופן מוחלט!
לצורך דקולוניזציה נדרש שינוי טוטאלי של המבנה החברתי. שינוי זה נדרש ע"י המיושבים אך מפחיד את המתיישבים. העולם הקולוניאלי הוא ממודר, כלומר בנוי ממעמדות. (דוג' – האפרטהייד). בחברות הקפיטליסטיות יש "תיווך" בין המנוצל לשלטון. לעומת זאת, במושבות, איש השיח של השלטון הוא השוטר\חייל והמגע בין השלטון לאזרח הוא מיידי. אותו שוטר\חייל משתמש בשפה של אלימות טהורה שהיא מחלחלת לתוך החברה.
לפי פאנון עירו של המתיישב היא עיר בנויה לתלפיות ומסודרת בעוד שעירו של המיושב היא עיר רעבה ומגעילה. לכן המיושב קנאי לחייו של המתיישב ולכן המתיישב יוצר אבחנה כי "העשיר הוא עשיר משום שהוא לבן" וגם את האבחנה ההפוכה כי "הלבן הוא לבן משום שהוא עשיר". מכך מסיקים כי מה שמחלק את העולם הוא עובדת השייכות או אי-השייכות לגזע זה או אחר.
המתיישב הוא זה שיוצר את ההיסטוריה והוא טוען שהוא יצר את הארץ הזו. הטענה העיקרית של המתיישב – אם נעזוב אז הארץ הזו תשוב לימי הביניים ולאבדון.
פאנון טוען כי בעזרת האלימות מושלים הקולוניאליים על המיושבים. המתיישב עושה מהמיושב מעין תמצית הרע. עושה לו דמוניזציה – לדעתו המיושב הוא הרע המוחלט ואין לו שום מוסר. לעיתים אף מתייחסים למיושב כאל חיה.
המנהגים של המיושב, המסורות שלו הם הסממן העיקרי לחוסר המוסר שלו ול"רשעות" שבו. ולכן המתיישב יביא את הדת הנוצרית ואת התרופות שלו על מנת לרפא את החולי. אך הכנסייה למעשה קוראת ללכת לא בדרכו של האל אלא בדרכו של האדם הלבן.
לדעת פאנון בתקופה של דקולוניזציה מנסים המתיישבים לשכנע כי יש לשמור על ערכי תרבות המערב אך דבר זה גורם להמון ללעוג לערכים הללו מפני שהוא חושב על האלימות בה נוהג המתיישב, כלומר על הצביעות שבדבריו. עבור העם המיושב הערך המהותי ביותר היא האדמה. איך להשיג אדמה ואיך להשיג לחם? זו השאלה העיקרית והראשונית עבור העם. עבור המיושב להיות מוסרי פירושו להשתיק את יהירות המתיישב ולגרש אותו. העיקרון לפיו כל בני האדם נולדו שווים יבוא לידי ביטוי כשהמיושב יעמיד עצמו כשווה למתיישב.
קיימת גם בורגנות קולוניאליסטית – אלו מהמיושבים שהתקרבו למתיישבים והפכו לאינטלקטואלים מיושבים. והם ימשיכו לדחוף את הערכים המערביים וכן ישאפו לשלום בין המתיישבים למיושבים אך הם לא מבינים שברגע שהקולוניאליזם מתפרק אין עוד למתיישב כל עניין להישאר יחד. המיושב מתנער מכל הערכים הללו.
פאנון טוען כי האינטלקטואל המיושב שכן יהפוך לחלק מן העם (המיושב) יגלה את השקר שיש בערכים המערביים ובייחוד בשקר שקיים בתפיסה כי יש להדגיש את היחיד לעומת החברה. האינטלקטואל יבין כי הבעיה של כל אחד ואחד היא מעתה הבעיה של כולם.
ישנם מקומות בהם מאבק השחרור עוד לא התפתח מספיק ושם קיימים אינטלקטואלים שינסו לנצל את המצב – הם יבזזו את המשאבים הלאומיים אם ע"י שחיתות או ע"י עסקים חוקיים שיביאו להם הון. ההצלחה של הביזה הזו רק מעוררת את הכעס ואת האלימות של העם.
בקרב העם כל מה שאמיתי וטוב הוא מה שמחיש את פירוק השלטון הקולוניאלי. הטוב עבור העם הוא כל מה שעושה לקולוניאליים רע. הדבר הראשון שלומד היליד מהמתיישב הוא לא לזוז, לא לעבור את הגבולות שמציבים לו. לכן, חלומותיו של היליד הם חלומות שריריים, חלומות פעולה, חלומות אלימים.
לפי פאנון הקולוניאליסט יגיד כי המיושב הוא תמיד אשם וכך יתחנך המיושב אך במעמקי נפשו הוא לא מאמין בכך. הוא נשלט אך לא מבוית. הוא רק מחכה לרגע המתאים כדי להפוך מהניצוד לצייד.
גם הסמלים החברתיים – שוטר, מצעדים צבאיים וכו' רק מדרבנים את המיושב. מבחינתו הם לא אומרים לו "אל תזוז" אלא "הכן את המכה שלך היטב".
המיושב רוצה להחליף לחלוטין את המתיישב (ולא לחיות לצידו) והדחף להחליפו משמר את המתח השרירי שלו תמיד. (דחף שרירי = נובע מהאיסורים של המתיישבים- “אל תזוז").
בהתחלה יפנה המיושב את התוקפנות שלו כלפי בני עמו (מאבקים בין פרטים וגם מאבקים בין שבטים שלמים) כי מה שנותר לו זה להגן על אישיותו אל מול בן-מינו. יש כאן הרס עצמי. מעשים אלו נובעים מהמתח השרירי שחייב לבוא לידי פירוק.
הדת משמשת גם להסטת המחשבות מהדרך ההגיונית – האלימות והדיכוי נראים ככאלו שלא באים מן המתיישב המדכא אלא מן האל. כך מקבל המיושב את גורלו. גם המסורת פוגעת במיושב – הוא פונה במצבו הרע אל המסורות שלו, הכשפים והמיתוסים והם יותר מפחידים לכאורה מן המתיישב.
עוד צורה לפריקת הלחץ השרירי – השתתפות בטקסים פולחניים וריקודים עתיקים. מה שגם משמר את המצב הקיים מפני שהמיושב פורק את כל הזעם בריקוד במקום להפנותו כלפי המתיישב.
כשיבין המיושב שיש להתקומם הוא חייב להפסיק לספר לעצמו סיפורים, חייב להפנות את האלימות שלו לכיוונים אחרים. הוא יוצק את האלימות אל פרויקט השחרור שלו.
לדעת פאנון קיימות מפלגות ואליטות בהם פועלים ילידים כדי לשנות את המצב אך הם פועלים בשיטות של העולם המערבי ומדברים על מעמדות ו"הכוח לפרולטריון" והם שוכחים כי לפני שמדברים על מעמדות כלכליים ועל הפרט ותועלתו חייבים לדבר על סיסמאות לאומיות. יש לזכור כי ההמונים לא דורשים את המעמד שיש למתיישב, הם רוצים את המקום שלו, רוצים להחליפו ולגרש אותו.
מעמד האיכרים הוא המעמד המהפכני היחיד. אין לו מה להפסיד ויש לו הכול להרוויח. הוא מגלה שהאלימות ורק היא משתלמת. עבורו אין פשרות ואין סיכוי להסדר. המנוצל מגלה ששחרורו מתיר שימוש בכל האמצעים וקודם כל שימוש בכוח.
אם המיושבים רוצים להחליף את המתיישבים, הרי זה יכול לקרות רק לאחר מאבק מכריע ורצחני. והמיושב יכול לנצח במאבק זה רק אם יפעל בכל האמצעים, כולל אלימות.
לפי פרנץ פאנון המיושב שרוצה להביא למישוש תוכניתו, ברור לו כי לא יוכל לערער את העולם בו הוא חי אלא בדרך של אלימות מוחלטת.
