כלכלת ישראל משנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים

כלכלת ישראל משנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים

מתוך: כלכלת ישראל – סיכומים

בשנות השמונים נמצא המשק הישראלי במצב קשה. על מנת שפיחות ריאלי יהיה מבוסס, יש לדאוג לכך שכאשר שע"ח עולה בשיעור מסוים, המחיר לא יעלה באותו שיעור. הדרך לבצע פיחות ריאלי, יש לשחוק את שכר העבודה הריאלי (ep*\p).

חשוב: יש צורך כי תשומות העבודה המקומיות יוזלו יחסית למדד הכללי. אין זה אומר בהכרח כי יש לשחוק שכר ריאלי- כלומר צריך לדאוג כי השכר יעלה פחות מהפריון. לא לתת את כל העלייה בפריון בצורת שכר. אם השכר לא עולה כמו פריון העבודה, הרי שמדובר בעצם בהוזלה בעלויות. מדובר כביכול בשחיקת שכר היות והעובד לא מקבל את כל ההתייעלות שלו.

ב-84, כאשר הכאוס בשיאו, האינפלציה מאיימת לעבור את ה-1000%. מאזן התשלומים נמצא במצב קטסטרופלי, מערכת המיסוי ממוטטת (באינפלציה כזאת אין משמעות למס), ובעקבות כך המערכת הפיסקאלית מתדרדרת (לא ניתן לגבות מיסים). בגין פורש בעקבות מלחמת לבנון. נערכות בחירות בין פרס לשמיר, כאשר נוצר תיקו, מקימים קואליציה כאשר מתבססת על קבינט פריסטי (מורכב ממספר שווה של שרים משתי המפלגות).

ביולי 85 עורכים תוכנית קשה, מכאיבה, דרסטית, מקיפה מאוד. הבסיס לתוכנית זו הינו עסקת חבילה גדולה בין הממשלה-מעסיקים להסתדרות. כל צד מוותר בחלק שלו. הממשלה מקפיאה את שע"ח, המחירים מוקפאים אף הם למספר חודשים. העובדים סופגים שחיקת שכר גדולה מאוד.

מחוקק חוק לאי הדפסת כסף ובאמצעות קיצוצים פיסקאליים חדים מאוד מצמצמת הממשלה את הגירעון שלה. האינפלציה מתחילה לרדת ומגיעה ל-20%. המצב מתייצב מ-400% ל-20% תוך כמה חודשים. בהמשך התייצב על 20%, כאשר כל מאמץ להוריד את האינפלציה מעבר לכך, נכשל, עד היום (הכוונה לנקודת הייחוס של המדד של 1984).

כבר מהמחצית השנייה של 1985 רואים קפיצה במיסים.

סעיף חשוב מאוד ב"תוכנית הייצוב"- מושגת סוף כל סוף הסכמה לאומית רחבה במסגרת ממשלת אחדות לאומית ובשל הכאוס הגדול שמרגיש הציבור מושגת הסכמה לגבי העובדה כי האינפלציה אינה הבעיה היחידה- יש לבצע רפורמות שמטרתן להביא לכלכלת שוק (מה שניסה הליכוד לעשות קודם לכן בצורה לא מוצלחת).

הרפורמות שננקטו:

א. חשיפה לייבוא מתחרה: מתחיל סחר עם אירופה, בהמשך עם ארה"ב ולאחר מכן עם שאר מדינות העולם (ללא קשר להסכמים).

ב. ליברליזציה של שוק המט"ח בצורה הדרגתית: פתיחה הדרגתית של המשק לתנועות הון עד לליברליזציה כמעט מוחלטת כיום (ע"י רצועת ניוד שהלכה והתרחבה באופן הדרגתי).

ג. תהליך ייצוב מחירים- מהלך מייגע ומתמשך.

ד. חיזוק בנק ישראל

ה. חיזוק כוחו של משרד האוצר– מושג דרך חוק הנקרא "חוק ההסדרים", חוק שיכל להיות מיושם רק בזמן מצב חירום- המצב שהוכרז כזמני. מדינת רשאית במצב חירום לתקן תקנות וחוקים, כאשר עוקפים אף את בג"צ. חוק זה נתן כוח רב למשרד האוצר, אפשר לו לקבל שליטה מלאה בתקציב.

ו. הקטנת הוצאות הממשלה.

ז. הורדת נטל החוב הציבורי וחיסול הדרגתי של החוב החיצוני של המשק למשקי חו"ל.

ח. הפסקת הסיוע כמעט באופן מלא לסקטור העסקי: בוטלו כמעט לגמרי הסובסידיות, ההקלות והאשראי וההטבות שניתנו לבעלי עסקים. הסובסידיות נעלמות כמעט לגמרי ב-1985. עד ל-1985 ניתנו סובסידיות על מוצרים רבים מאוד. כיום נשארו שאריות בודדות- ביצים, תחבורה ציבורית.

ט. מהפכה הדרגתית בשוק ההון: הממשלה יוצאת באופן הדרגתי משוק ההון ובונה מערך של בנקים ובהמשך גופים חוץ בנקאים- בעצם מערכת של תיווך פיננסי אלטרנטיבי.

בעקבות פרשת ויסות המניות, הולאמו מספר בנקים- היו בבעלות המדינה אך זו כמעט ולא התערבה בפעולתם, בין השאר לא התערבה אף במינויים.

י. הפרטת חברות ממשלתיות- ב-1985 החלה הפרטה של החברות הממשלתיות, כאשר הכוונה הייתה להפריט את כל החברות הממשלתיות. בפועל, לא הצליחו להפריט את כל החברות הממשלתיות. כן הופרטו: כימיקלים לישראל, אל-על, בזק. לא הופרטו: חברת החשמל.

מה שהופרט באופן מסיבי היה חלק מהפעילויות הממשלתיות- לאו דווקא חברות. הייתה הפרטה של עבודות ממשלתיות. הממשלה במקום לתת תקציבים לגופים ציבוריים, העסיקה כוח אדם חיצוני לשם ביצוע עבודות. מילת המפתח הינה כביכול "התייעלות". יש ויכוח על משמעות המילים "יעילות" ו"התייעלות"- אכן נחסך כסף, אך יש לכך השלכות על העובדים- מבצעים אותה עבודה ונשחקים בשכר.

גלובליזציה

במאה ה-19 הייתה התרחבות גדולה מאוד של הסחר הבינלאומי. העולם מתלהב מהכלכלה החופשית וסחר חופשי.

באירופה יש מלחמה על הסחר החופשי. אחד מציוני הדרך בהתפתחות הגלובליזציה הכלכלית הינו ביטול חוקי ההאנד-גאן (חוקים המגנים על החקלאים). מ-1913-1938 היקף הסחר בעולם יורד מאוד (מלחמת העולם ה-1). בעקבות המשבר הגדול בשנות ה-30, כאשר מדינות החלו להפסיד תעסוקה, הנטייה של המדינות הייתה להפסיק את הסחר הבינלאומי. כל מדינה שהפסיקה את הסחר קיבלה תגובת נגד ממדינות סוחרות, כל אחת הגנה על תעסוקתה.

מאחרי מלחמת העולם ה-2, נכנסו להסכמים לאחר שנלמד הלקח מהשפל הגדול ונחתמו הסכמים בנוגע לסחר בינלאומי.

חשיפת המשק הישראלי לייבוא מתחרה: במקור המשק הישראלי הינו משק קטן- נועד להיות משק פתוח. יחד עם זאת, בשנות ה-50 וה-60 המדינה נוקטת בהמון אמצעי הגנה כנגד ייבוא מתחרה, זאת ע"י חוקים מנהלתיים-איסור ייבוא, הגבלת מכסות. ב-1962, מנסים לבצע רפורמה ע"י פיחות (ליברליזציה קטנה). בסוף שנות ה-60 הוקם השוק האירופאי המשותף, ישראל קושרת עימו הסכמים.

ב-1975 חותמים הסכם מסודר עם השוק האירופאי המשותף- שבבסיסו הסרת מכס הדרגתי שיתקיים בין השנים 1975-1989.

ב-1985, כחלק מתוכנית הייצוב, מושג הסכם סחר עם ארה"ב ומבוטלות מכסות הייבוא מול ארה"ב.

אין הסכמים עם מדינות אסיה\ מזרח אירופה\ דרום אמריקה באותה תקופה.

הניסיונות לעצור את האינפלציה באותה תקופה נכשלו פעם אחר פעם. המשק היה לכוד בשתי בעיות ומשברים חמורים מאוד:

א. גירעון חמור במאזן התשלומים, הצובר חוב חיצוני הולך וגדל.

ב. נמצאים בסחרור אינפלציוני

באופן כללי, אם מנסים להילחם עם בעיית האינפלציה, יש למתן את הפיחותים ע"י ייסוף ריאלי, שיפגע במאזן התשלומים. מצד שני, על מנת לשפר את המצב במאזן התשלומים, יש לבצע פיחות ריאלי, אשר יגביר את האינפלציה.

שמחה ארליך-יוצר את האינפלציה

יגאל הורוביץ- שם דגש על מאזן התשלומים- מאיץ פיחותים, אינפלציה דוהרת.

יורם מרידור- ממש טרם הבחירות, שם דגש על צמצום האינפלציה, אכן מצליח להנמיכה מעט, אך מאזן התשלומים נכנס למצב קטסטרופלי.

לסיכום, הרפורמות הכלכליות שניסה הליכוד לעשות נכשלו בשל הדרך שבה ננקטו. באופן כללי-מדובר ברפורמות חיוביות, אך היות ובוצעו בצורה חדה מדי ולא מבוקרת, הרי שנכשלו:

א. ליברליזציה בשוק המט"ח- הביאה לאינפלציה דוהרת עד שב-85 הוחלט על חזרה לשע"ח קבוע וסגירת המשק לתנועות הון.

ב. הסרת חסמי הייבוא– הביאה להתדרדרות של מאזן התשלומים, כאשר הפתרון היה הגדלת חסמי הייבוא.

ג. הקטנת בירוקרטיה ויצירת קריטריונים לסיוע– ניסו להקטין בירוקרטיה- להביא למצב שהסקטור הציבורי יסתדר בלי בירוקרטיה.

ד. ניסו להגמיש את שוק העבודה ולהחליש את הקשר עם ההסתדרות, כיוון שהיה לה כוח רב.

הליכוד נכנס לויכוחים עם ההסתדרות ולא הבין שאיגוד חברתי יכול להיות מייצב. לכן, תקופה זו מתאפיינת בשביתות ובמאבקים בין הליכוד להסתדרות.

יש מספיק סיבות להאמין שהמאבקים נבעו מכך שההסתדרות הינה הדרך של העבודה לבוא לידי ביטוי ולנגח את הממשלה, ובין השאר לסכל את מהלכי הממשלה. זו הייתה כביכול דרכו של שמעון פרס להתנכל לבגין.

ההסתדרות לא שיתפה כעת פעולה עם הממשלה כמו לפני המהפך הפוליטי של 77.

הרקע לכישלונות (במשטר הכלכלי של הליכוד באותה תקופה):

1. גידול ענק בגודל הממשלה.

2. חוסר יכולת לשמור על משמעת פיסקאלית.

3. ביצוע חפוז מדי- בלילה אחד ביצעו ניוד של שוק המט"ח ותנועות הון חופשיות. לעומת זאת ב-1985, כאשר מבוצעת תוכנית הייצוב, מקבעים את שע"ח עד ל-1989. מ-1989 ועד 2005 מבצעים רצועת ניוד אשר הולכת וגדלה וב-2005 הניוד הופך להיות מלא ותנועות הון חופשיות. היה זה לקח מהניוד החפוז הקודם ב-1977.

הליכוד ב-1977 חשב כי ע"י ניוד חפוז יפתרו בעיות במשק, אך לא כך היה הדבר, בפועל הניוד ליבה את הבעיות.

הפיחות הגבוה הנ"ל, חיסל את כל הדיפרנציאציה (שוני) בין שערי החליפין. הדיפרנציאציה ניתנה באמצעות סובסידיות ופרמיות למיניהן שמטרתן לדאוג לרווחיות הייצוא.

תפיסת המהפך הייתה שע"ח אחד ליבואנים וליצואנים. באופן זה נפגעו המון יצואנים- הפסיקו לקבל את הסובסידיות למט"ח. בכל זאת, נאלצה הממשלה להמשיך לתת סובסידיות ליצואנים (במסגרת הניוד עצמו).

4. ביצוע חלקי לא אפשרי

5. חוסר נחישות בביצוע- כיום ידוע כי הבסיס למדיניות הכלכלית הינו משרד אוצר חזק מאוד, מכל הבחינות (שליטה בתקציבים ובמשרדים). בשנת 1977 משרד האוצר מנסה לבצע מדיניות כלכלית, אך אינו חזק מספיק. משרד האוצר דאז רצה לבטל חסמי ייבוא. התעשיינים פנו לשר המסחר והתעשייה וזה הורה למכון התקנים לקבוע נהלים מחמירים לבדיקת סחורה מיובאת, ובאופן זה הגביל את הייבוא.

כיום (2011), כל המשרדים הצרכניים מוחזקים תחת מעטה משרד האוצר.

השנים 1974-1984 נחשבות כיום כ"עשור האבוד"– המשק הישראלי נעצר, הפערים בתוצר לנפש, שעד 1973 כל הזמן הצטמצמו בינינו לעולם, הלכו והתרחבו.

הבעיה הגדולה בתקופה זו הינה כי מדובר ב-10 שנים שהלכו לאיבוד כאשר מחירה של תקופה זו בא לידי ביטוי בהמשך.

נותרים במשק בעקבות תקופה זו, כל כך הרבה נזקקים, המשאירים השפעה בהמשך.

הטראומה האינפלציונית לא נעלמת ברגע- אף היום, ישראל עדיין רגישה לאינפלציה. עליית מחירים נקודתית ישר מביאה לחשש לאינפלציה.

עד היום, נטל החוב הציבורי שהממשלה סוחבת הינו תוצאה של התקופה ההיא- עדיין 4%-5% מהתוצר הולכים לתשלום ריבית על החוב שנוצר אז. מ-1985 ועד 1999 נוהלה מלחמה באינפלציה על מנת להורידה, שתגיע לרמה של אינפלציה מערבית. המאמץ להורדת האינפלציה גבה מהמשק מחיר ריאלי מאוד כבד.

בשנת 1991 מחליטה הממשלה החלטה חשובה מאוד- חשיפת המשק למדינות שלישיות (מדינה שלישית= אין הסכם סחר). מבצעים חשיפה חד צדדית- לא משנה אם המדינה השלישית מערימה קשיים על הייצור מישראל אליה, ישראל בכל זאת תיפתח באופן מלא לייבוא מהן.

החשיפה למדיניות שלישיות מבטאת שינוי בגישה.

בעת כריתת ההסכמים עם ארה"ב ואירופה: נחתם ההסכם תחת התניית ביטול מכסות ייבוא הדדיות.

בעת חשיפה למדיניות שלישיות אין התניה ליבוא\יצוא, מתוך ראיה כי ייבוא של סחורות זולות תורם לכלכלה וכן ייבוא של סחורות זולות מביא להגדלת היצוא.

תעשיה שהיה נדמה כי נחשפת לקשיים וכי תפגע מעצם החשיפה לייבוא ממדיניות שלישות, הינה תעשיית הטקסטיל.

אכן, נסגרו מתפרות רבות, כאשר תעשיית הטקסטיל שינתה פניה- כיום תעשיית הטקסטיל מייבאת חומרי גלם, מוצרי ביניים ממדיניות שלישות, ומתפתחת תעשיית אופנה ענפה.

בעיקרון, התיאוריה הכלכלית וגם הניסיון\ידע בינלאומי, לא טוען כי חשיפת משק לייבוא בטווח הארוך, פוגעת בתעסוקה.