רחל המשוררת – סיכום קצר וסיכום שיריה

המשוררת רחל (או בשמה המלא רחל בלובשטיין סלע, 1890-1931) היא אחת המשוררות המוכרות ביותר בשירה העברית החדשה. דגש מיוחד יש לשים לב להיותה משוררת, להבדיל ממשורר, שכן רחל הייתה אחת המשוררות הראשונות והבולטות ביותר בשירה העברית שנשלטה בזמנה בעיקר על ידי גברים כמו חיים נחמן ביאליק, טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג ועוד. נושא היותה משוררת הכותבת בעולם של גברים בא לידי ביטוי ניכר בשירתה של רחל.

נושא נוסף שבא לידי ביטוי בשירת רחל המשוררת הוא נושא ראשית הציונות והעלייה. רחל נולדה ברוסיה ועלתה לארץ בגיל 19 והצטרפה לקבוצת כנרת ולאחר מכן לקבוצת דגניה. מקומות אלו כיכבו ברבים משיריה של רחל כמו למשל בשיר "ואולי לא היו הדברים". רחל נסעה לצרפת על מנת ללמוד אגרונומיה ועם שובה לארץ חלתה בשחפת ונאלצה לעזוב את קבוצת דגניה ולנדוד בין מקומות שונים בארץ מבלי למצוא מקום משלה, דבר שאף הוא בא לידי ביטוי בשירים שכתבה. חייה של רחל היו קשים ומלאי מכאוב, חוויות שבאות היטב לידי ביטוי בשיריה שנוטים להיות נוגים (כמו זמר נוגה, למשל) ומאוד סובייקטיביים ואישיים (כמו למשל שירה "רק על עצמי"). פעמים רבות היא מבטאת געגועים לאהבתה נכזבת או לחלומות שנשללו ממנה (כמו בשירים "מנגד" או "פגישה חצי פגישה") וכן יש בשירתה מרכיבים ארס-פואטיים המדברים על עצם כתיבת השירה ומסעה בתור משוררת המבקשת לבטא את עצמה (כמו השיר "ספר שירי").

כתביה של רחל כונסו בשלושה כרכים תחת הכותרות "ספיח", "מנגד" ו"נבו" כאשר השניים הראשונים מתפרסמים עוד בחייה ואילו האחרון, "נבו", מתפרסם רק לאחר מותה. כיום נחשבת רחל המשוררת לאחת המשוררות הבולטות של השירה העברית בראשיתה והשירה העברית הנשית בכלל והיא נכס צאן ברזל של הספרות העברית. שיריה נלמדים כחלק מהחומר לבחינת הבגרות בספרות. כמו כן עסקה רחל בתרגום של שירה וספרות וכתבה שירים ברוסית שמוכרים הרבה פחות משיריה בעברית. הרבה משיריה של רחל הולחנו (כמו למשל "זמר נוגה" והפכו לשירים מוכרים המתקשרים לסוגת שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" אם כי שיריה מולחנים גם היום במגוון סגנונות. שיריה של רחל המשוררת תורגמו לשפות רבות אם כי היא פחות מוכרת מחוץ לגבולות ארץ ישראל. בשנת 2011 נבחר דיוקנה של רחל, יחד עם דיוקנאות משוררים אחרים, להופיע על שטר של מדינת ישראל.

מתוך: סיכומים לבגרות בספרות – פרק שירה

אולי יעניין אותך גם:

וירג'יניה וולף על הסיבה שיש יותר סופרים גברים מנשים