סיכום מעולה: רחל / ספר שירי

סיכום מעולה: רחל / ספר שירי

מתוך: סיכומים בספרותפרק שירה

השיר ספר שירי של המשוררת רחל הוא שיר ארספואטי, כלומר – שיר שנושאו הוא הכתיבה. השיר עוסק בבעייתיות שבכתיבת שירה , ובעיקר שירה לירית .

 האמצעי האומנותי הבולט ביותר ב"ספר שירי" הוא הניגודים , או התקבולת הניגודית .

השיר מעמיד בדרך של תקבולות ניגודיות שלושה דברים עיקריים:

  1. מה שבמציאות היה כאב , סבל , מצוקה – הפך לשירים נחמדים , מלבבים , "לבנים" .
  2.  מה שהיה סוד , העניינים האינטימיים ביותר של הדוברת – הפך להיות גלוי , הפך להיות לנחלת הכלל.
  3.  מה שהדוברת כתבה מתוך סבל וייסורים – עכשיו כל אחד קורא ( ממשש ) במנוחה .

כלומר , על פי שלושת הניגודים האלה ניתן להבין מהם שלושת ההיבטים של השירה הלירית , שעל הבעייתיות שבהם עומדת המשוררת מתוך כאב בשיר זה . יש פה בעצם טענות – ואנו ננסה לברר כלפי מי מופנות הטענות , והאם בכלל ניתן להאשים מישהו , והאם יש לטענות האלה פתרון .

הטענה הראשונה מופנית בעצם כלפי עצמה . הניגוד בין החוויה ( מה שקורה במציאות ) ובין ביטויה המילולי ( השיר ) – הוא תהומי . ההעברה מצורה לצורה היא הכרחית – כלומר הכתיבה היא תמיד שימוש במילים , היא תמיד תיאור , היא תמיד כתיבה על – ואף פעם אינה יכולה להיות החוויה ממש . אבל הביטוי המילולי אף פעם אינו יכול לבטא במלוא העוצמה את החוויה שילדה אותו . קיימת פה תחושה חריפה של כישלון בהבעה .  חומר הגלם של החיים הוא אמיתי , והוא עמוק , ואפילו לא תמיד הוא יפה כל-כך .

כדי לבטא את עוצמת חווית הכאב משתמשת המשוררת בביטוי " צריחות שצרחתי . . . "

זה ביטוי לא סימפטי , לא מעודן , יוצר תחושה של אי נעימות .

הוא מעלה אסוציאציה  של לידה . נשים רבות צורחות בשעת הלידה . זו יכולה להיות מטפורה לכתיבת שיר . ומכאן אפשר להבין שחווית הכתיבה היא כשלעצמה חוויה מכאיבה, אבל היא גם יוצרת משהו חדש, חיים חדשים.

התוצר מתואר על ידי המילים – " מחרוזת מלים מלבבת , לספר שירי הלבן " .

כשהחוויה המוחשית הקשה של המציאות הופכת לשיר , לתוצר האומנותי , היא עוברת גלגול צורות ( מטמורפוזה ) . היצירה מייפה את הרגשות ואת החוויות שהיא מתארת , היא הופכת את הצריחות למחרוזת מלים מלבבת – נחמדה.

למלה מחרוזת בהקשר הזה יש  כפל משמעות : 1.  מחרוזת של שירים – זה מחזור שירים , כלומר קבוצת שירים סביב נושא משותף , ו- 2. תכשיט שתכליתו – קישוט . משהו יפה .

כלומר אנחנו עומדים כאן על הניגוד העצום בין "צריחות" לבין "מחרוזת מלבבת" . בין שעות מצוקה ואובדן , שגם אם צבען אינו מוזכר כאן במפורש , הרי ברור שאלה שעות שחורות משחור ( אנו נוהגים לומר : היה לי היום יום שחור – כשאנחנו מתכוונים לומר – נורא ואיום ), ובין ספר שירי הלבן , הנקי , היפה .

     כלומר המשוררת מביעה פה אכזבה ותסכול מעצם תהליך היצירה , שמייפה את הרגשות ואת החוויות הכואבות , ועל כן יש בו בעצם שקר .

    התחושה היא אולי תחושה של כישלון אישי שלה , בחוסר היכולת שלה להביע את החוויה בשלמות , אבל בעצם זוהי "טענה " על עצם תהליך היצירה , שמשותף לכל יוצר .

 הטענה השנייה ( חשיפת הסודות )  היא בעצם טענה פרדוקסלית ( = יש בה סתירה פנימית ), שלא ברור אם היא מופנית כלפי עצמה , כלפי הקורא או כלפי הסיטואציה . היא טוענת שהדברים האינטימיים ביותר שלה נחשפים על ידי שיריה והופכים לנחלת הכלל . אין ספק שזהו קושי גדול , והוא מקור של ייסורים למשוררת . הדרך היחידה להימנע מן הכאב הזה הוא להימנע מכתיבה , או להימנע מפרסום השירים . אבל המשורר בכלל ( ולא רק הדוברת הספציפית של השיר הזה ) אינו יכול להימנע מכתיבה , ואפילו מן הפרסום . המשורר כמוהו כנביא , שגם אם אין הוא רוצה להתנבא – הוא חייב להתנבא , ואיננו יכול להימנע מן הנבואה :"אמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו – והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל" ( ירמיהו כ' , 9 ) .

תהליך הכתיבה נתפס כדבר מובן מאליו וגם ככורח שאין אפשרות להתגבר עליו . גם ביחס לפרסום אין פה כל ספק או תהייה , שכן הפרסום נתפס כחלק בלתי נפרד מתהליך היצירה עצמו . כל משורר , כמו כל אומן אחר , מרגיש צורך בלתי ניתן להסבר לפרסם את שיריו , לקבל את ההכרה של הקוראים . וכך נוצר הפרדוקס , כלומר הניגוד הפנימי ( הסתירה הפנימית ) שאין לו פתרון : מצד אחד המשוררת מעוניינת לפרסם את שיריה , היא זקוקה להכרת הקהל – ומצד אחר על ידי הפרסום היא חושפת בפני הקורא את ענייניה האינטימיים ביותר , היא מגלה לקורא את כל הכאבים שניסתה להסתיר מפני כל ידידיה ומכריה ובני משפחתה , אותם דברים שהשתדלה להסתיר כמו בחותם של אש ( מטפורה – כמו מכתב של מלך שהוא סוגר אותו וחותם אותו בחותם של שעווה שחוממה באש , אבל פה – הושארה רק האש – להדגיש את הצריבה , את הכאב ) , וכך הופכים סודותיה הכמוסים לנחלת הכלל . זהו , כאמור , פרדוקס מכאיב שאין לו פתרון . אין אפשרות לבוא בטענות אל הקוראים שהם קוראים את סודותיה – והרי היא רוצה שיקראו את שיריה . וגם אל עצמה אין פה מה לבוא בטענות – הכתיבה כאילו כפויה עליה על ידי כוח חזק ממנה. אבל היא נותרת עם הכאב , עם התסכול .

הצורה הסבילה של הפעלים – נגלו, נחשף, מדגישה את התחושה של הדוברת כאילו הגילוי הזה נכפה עליה בעל כורחה. כאילו הדברים נתגלו ונחשפו מעצמם, מבלי שלדוברת הייתה שליטה על כך.

 הטענה השלישית  מופנית כלפי הקוראים :   " יד כול  במנוחה  תמשש" . המטפורה מדגישה כאן את המחאה ואת הכאב . הדוברת מרגישה שהקורא מחטט בנשמתה , ממשש במצוקותיה ובכאביה הפרטיים , האישיים ביותר . אך לא רק זאת – הוא עושה זאת במנוחה . מה שעבורה היה סבל , מצוקה , אובדן , צריחות , לב כורע ( שפירושו קורס, נופל – כמי שכורע תחת עול כבד, תחת נטל, או כורע ברך , כמתחנן ) – עבור הקורא זה בידור , המנעים לו את זמנו . הקורא נהנה מהשירים , הוא קורא אותם במנוחה , איננו מזדעזע מתוכנם . נראה כאילו המשוררת באה בטענות אל הקורא על שאיננו מבין , שאיננו רגיש דיו לחוש בסבל שנחשף בשיריה . אבל אולי בעצם יש פה טענות אל עצמה , על שנכשלה בהבעתה , ולא הצליחה להעביר לקורא את תחושותיה הפנימיות העמוקות ביותר ?  כאן מתקשרים אפוא שני העניינים הכואבים שציינו קודם : התסכול מקוצר ידה של השירה להביע את המצוקות הקיומיות של המשורר במציאות , ותחושת הכאב שבחשיפה . עתה נוסף התסכול השלישי – שהוא אולי פרטי של הדוברת , ואולי גם הוא מצב כללי , קיים – ואולי גם טבעי : תהליך היצירה הופך את סבלו של הפרט ( המשורר ) – לשעשוע לכלל .

שתי מטפורות מדגישות את הטענה השלישית. האחת המתארת את מצבה הנפשי של הדוברת – תוגה, עצב, באמצעות "הלב הכורע" – האנשה של הלב, הלב מדומה לאדם שכורע תחתיו, נופל תחת המעמסה הכבדה שמוטלת עליו, או – מדומה לאדם שכורע ברך בשעת תפילה, בקשה, תחינה. והמטפורה השנייה – ידיו של הקורא ממששות , נוגעות, כביכול, בעצב של הלב. הקורא מחטט בנשמתה, במצוקותיה האישיות ביותר.

    לסיכום : שלוש תחושות מכאיבות עולות מן השיר : 1. תחושת כישלונה של השירה לבטא את המצוקה האמיתית,  הקיומית של המשורר . 2 . הכאב , הסבל והבושה הכרוכים בחשיפה העצמית שבשירה הלירית . 3. האכזבה מן הקורא , שמגיב בשלווה ובמנוחה על הזעקה הבוקעת מן השירים . וגם אם המשוררת אינה אומרת במפורש מהי עמדתה ביחס לדברים – הרי מבין השורות אנו חשים את הצער , התסכול ומפח הנפש של הדוברת ממצב הדברים הזה . אבל גם ברור – שזה מצב שאין לו פתרון .

מבנה השיר ודרכי העיצוב האומנותי ( האמצעים האומנותיים ) בו:

 לשיר שני בתים בני ארבע שורות כל אחד.

 הבית הראשון כולו מכיל את הטענה הראשונה: היצירה האומנותית מייפה את המציאות הקשה, הכואבת. מבנהו של הבית – חלוקה פנימית לשני חלקים שיש ביניהם תקבולת ניגודית: שתי השורות הראשונות – המציאות. "צריחות שצרחתי—מצוקה ואובדן". שתי השורות האחרונות – התוצר השירי: " מחרוזת — -ספר שירי הלבן". מילות הקישור – "היו ל-". המציאות הקשה הפכה לשיר נאה.

 הבית השני מכיל את שתי הטענות הבאות, ומבנהו מורכב יותר:

בשורה הראשונה  – תקבולת ניגודית : ניגוד בין נגלו – לבין לא גיליתי.

בשורה השנייה תקבולת ניגודית : ניגוד בין נחשף לבין החתום.

בין השורה הראשונה לשורה השנייה יש תקבולת משלימה –  חזרה על אותו הרעיון – בשינוי מסוים.

בין השורה השלישית לשורה הרביעית קיים ניגוד – השורה השלישית מתארת את מצבה הנפשי של הדוברת במציאות, והשורה הרביעית – את שוויון הנפש שבו מחטט קהל הקוראים בנשמתה. ויש גם ניגוד בין יחיד לרבים – הלב – יחיד, יד כול – רבים.

הלשון הציורית

לאורך כל השיר פזורות מטפורות, שתורמות להמחשת הסיטואציה ולחידודה: מחרוזת מילים מלבבת, ספר שירי הלבן, החתום בי באש, הלב הכורע, יד כל במנוחה תמשש. על משמעותן של המטפורות עמדנו במהלך ניתוח השיר.

החריזה

דגם החריזה הוא אבאב, גדגד. חריזה מסורגת. חרוז אחד "נשי" – מלעילי – כואבת-מלבבת, וחרוז אחד "גברי" – מלרעי – אובדן-לבן. זה דגם חריזה שיוצר ניגוד, וכך החרוז תורם בצורתו לניגוד התוכני שבשיר. כלומר יש פה אחדות בין תוכן לצורה.

 עוד סיכומים של שירי רחל:

רק על עצמי

פגישה חצי פגישה

מנגד

זמר נוגה

מועדון 27 – מיתוס או מציאות?

מה משותף לג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, קורט קוביין, איימי וויינהאוס? והאם בשביל תהילת עולם צריך למות צעיר? מיתוס מועדון 27

עוד דברים מעניינים: