בשיר "לבדי" של חיים נחמן ביאליק יש מבנה של חריזה חלקית של השורה השנייה והאחרונה בבתים של ארבע שורות, מעניק משקל צליל קליל למדי אך עקבי ומעניק כעין הדגשה דווקא לשורה האחרונה שנדמית מאולצת לפעמים מחמת המחוייבות למבנה החריזה.
שיר נאורות, כעין פרידת הנוטש את הדת. אין זהו שיר קינה של הדובר, בשני הבתים הראשונים כבר נקבע גורל ידוע מראש, גם הוא הדובר, "בנה יחידה", בליבו כבר נטש את אותה שכינה. האדם האחרון המכבה את אורות הבית הוא השומע בדממה את עצבו זה של הננטש. הפצרות חסרות סיכוי הם למעשה השיר, שיירים אחרונים דועכים שכבר לא יוצתו בלבב היודע כבר ייעודו אך חולק כבוד אחרון מלא תוגה למה שהיה חייו אך עתה כבר יודע שפסול הוא ועליו לצאת אל אור אחר. האנשה של השכינה המתרפקת על האחרון שנותר תחתה כמו לא מבקשת להאמין שבכך שנותר אחרון יהיו שונה בדבר מה מן האחרים.
