מנגד / רחל – סיכום וניתוח
מִנֶּגֶד/ רחל
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
חורף, תר"ץ
שירה של רחל "מנגד" משתמש במבנה בסיס באילוזיה המקראית של משה העומד על הר נבו עיצוב המקום בשיר זה מתבסס על הקונוטציה המקראית של משה העומד על הר נבו ומביט בארץ שאליה לא יבוא ("כי תראה את הארץ מנגד ואליה לא תבוא"). כותרת השיר "מנגד" מיטיבה לתאר את ההרגשה – גורלה של הדוברת לראות את הדברים מנגד ולא להגיע אליהם לעולם. מה שמגביר את התחושה הטראגית היא הידיעה שיש במרחק נגיעה כמעט אפשרות לחיים אחרים, אבל הם לא יהיו מנת חלקה.
המקום כאן מייצג את הבלתי ניתן להשגה , ממש כמו בשיר של רחל "רק על עצמי", שם שואלת הדוברת השרה "למה קראתם לי חופי הפלא?/ למה כזבתם אורות רחוקים?". המקום הוא השלכה של תחושות הדוברת – תחושות של פרידה מהאשליה, שניתן להתגבר על הבדידות.
"בכל ציפייה/ יש עצב נבו" זהו ציור לשוני יפה שבו המקום מעצב את תחושת הכאב של ההחמצה , של הלא מושג. "נבו" הופך להיות מושג אוניברסאלי של החמצה.
מבנה השיר "מנגד" שבו שורה ארוכה בראש כל אחד משלושת הבתים, המסתיימת בגלישה, תורם אף הוא להמחשת הציפייה – כמעט מפגש, רצון להתאחד, הנקטע ע"י המשך המשפטים –
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שני החלקים של השלם שואפים להתחבר,
שֶׁל נַחַל אֶחָד. הגלישה מנפצת את אשליית החיבור.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד גם כאן – כמעט מרחק נגיעה – שאינה אפשרית
שָׁמָּה – אֵין בָּא, מבנה סימטרי דומה לזה שבבית הראשון.
פרישת הכפיים יכולה לייצג תחינה או רצון לפרוש כנפיים
ולהתגבר כל המרחק.
בכלל ניתן לראות ששתי שורות ראשונות בכל אחד מהבתים של "מנגד" מבטאות את האשליה של אפשרות למימוש הציפייה, ושתי השורות האחרונות בכל בית מבטאות, במעין חוכמת חיים, את רוע הגזירה- ניפוץ האשליה הזו. (למשל, האמת הנשקפת במטאפורה – המדגישה את הקושי שבגזירה, שבבית השני:
"צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.")
השימוש בזמנים הוא בעל משמעות בשיר – רק בבית הראשון מנסה העתיד לבצבץ – "היבוא?", אבל מכאן והלאה לא נמצא יותר שימוש בזמן הזה שמבטא איזו תקווה. הזמן השולט בשיר הוא ההווה ("יש עצב", זה מול זה – החופים השניים..", "אין בא", "פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד" ). הזמן משלים את המרחב שאין לגשר על התהומות שלו.
"מנגד" של רחל מסתיים בציור לשוני מרשים -בדידות האדם מול המרחב הגדול שלפניו: " איש ונבו לו/ על ארץ רבה" – הציפייה לא נענתה ואף לא תיענה לעולם.
עוד סיכומים של שירי רחל:
מתוך: סיכומים לבגרות בספרות – פרק שירה
