תלמיד שנה א' לפילוסופיה שאל אותי לאחרונה מדוע הוא נדרש ללמוד את תאלס, כיום כאשר אנחנו כבר יכולים להגיד במידה סבירה של ודאות שלא הכל מים. ממרום ש"שנותיי ונ"זותיי ידעתי להשיב לו שמה שחשוב בתאלס הוא לא התשובות שהוא נתן אלא סוג השאלות ששאל. ואכן ערכה של הפילוסופיה בהיסטוריה, כך ידע כל תלמיד של סוקראטס, היה טמון לא רק ואפילו לא בעיקר בתשובות שהיא סיפקה אלא בשאלות ששאלה, וכל מהפכה התחילה כאשר התחוור שהשאלות שניסו לפתור עד אותה עת אינן למעשה השאלות שראוי לשאול. וכפי שידידי הפילוסוף ינוקא עתיד ללמוד, שאלותיו של תאלס שהיו אונטולוגיות ביסודן פינו עם הזמן ועם דקארט את מקומן לשאלות אפיסטימולוגיות ואלו בתורן הוחלפו, פחות או יותר החל מויטגנשטיין, בשאלות לינגוויסטיות. ולאור העבר המפואר של הפילוסופיה וההווה העגום שלשמו נתכנסנו כאן לקונן, האם ייתכן כי הסיבה למשבר המדובר במדעי הרוח הוא פשוט מכיוון שמדעי הרוח כבר לא שואלים כיום את השאלות הרלוונטיות, ותחת זאת ממשיכים ודשים ומסרבים להרפות מאותן שאלות שחוקות שלאיש כבר לא אכפת מה תהיה התשובה המחוכמת שימצאו להן? האם העובדה שהסילבוסים הנלמדים היום מאוכלסים בעיקר בשמות שכבר מזמן לא עימנו, או לחילופין באנשים העובדים במסגרת פרדיגמות ונושאים שכבר מזמן לא עימנו, לא אומרת דרשני?. אבחנתו של נלסון גודמן ביחס לבעיית האינדוקציה המסורתית אולי יפה לרבות מהשאלות הפילוסופיות – הן אינן נפתרות (resolved) אלא מתפוגגות (dissolved) ומוחלפות באחרות, אך הדבקות של האקדמיה בהן מאיימת לפוגג גם אותה.
מדעי הרוח יודעים לבכות את מנטליות העלות-תועלת המדלדלת מיום ליום את משאביהם אך ימנעו לרוב מלצאת ולדרוש בטיבה של אותה מנטליות. הם ימשיכו ממרום מגדל השן שיסודותיו מתפוררים לחפש אחר האמת מתוך איזה פטישיזם של הקלאסיקה והקאנון ותוך התעלמות מכך שהאמת הוסבה מזמן למשוואה של ידע\כוח, ושבמסגרת כללי המשחק החדשים הללו הידע שהפקולטות למדעי הרוח יודעות לייצר מקנה להן, למצער, מעט מאוד כוח. הפילוסופיה, במילים אחרות, מטפסת במעלה העץ הלא נכון ומוטב לה שתרד ממנו ותצא אל השדה (של בורדייה) לתור בו אחר השיח (של פוקו). פילוסופים שמרניים יקפצו לטעון כי שני השמות שזה עתה הוזכרו הם סוציולוגים ולא פילוסופים, ובכך ידגימו בדיוק מה הבעיה כיום עם מדעי הרוח שמסתגפים בדל"ת אמותייהם המבוצרות מפני המגפה האינטרדיסציפלינרית והפוסטמודרניסטית המשתוללת בחוץ. אלא שמי שצף כל כך הרבה זמן בתיבה שלו לא יודע שכלו כבר המים, ושהפוסטמודרניזם גוסס אם לא כבר מת. עכשיו תפקידה של הפילוסופיה הממוסדת לצאת ולשאת קדיש מעל גופתו הבן הממזר והסורר שאליו התכחשה במשך עשרות שנים, ולהתחיל לשקם את ההריסות שהותיר אחריו מתוך מבט לפנים, לא לאחור. ואולי דווקא החזרת עטרה ליושנה היא שנדרשת כאן בדמות נטישת האקרופוליס, כמעשה סוקראטס, לטובת האגורה שם ניתן להציק ולהיטפל לאדם הרגיל, היומיומי, ולאתגר את כל מה שהוא חשב שהוא יודע ללא ספק אודות עולמו. בדיחה ידועה על פילוסופים של המדע גורסת כי הם מועילים למדענים כפי שאורניתולוג מועיל לציפורים. אך אם נמיר אותה לפועלו של מומחה לתורת המידות והאתיקה ויחסיו עם החברה הכללית נבין כי הבדיחה היא על כולנו, ושהיא לא מצחיקה. אנטוניו גרמשי דיבר על ה"אינטלקטואל האורגני" שאינו רק מדבר אלא לוקח חלק פעיל בעיצוב החברה שלו. לפילוסופיה אין זכות קיום אם היא פועלת, או שואפת לפעול, או מדמיינת שהיא פועלת, בואקום.
