תולדות המוסיקה המערבית: מוסיקה ווקאלית וכלית בבארוק
הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה…
מוסיקה ווקאלית
בסביבות 1630 התחוללה ריאקציה נגד הסגנון שדרש שעבוד מוחלט של המוסיקה למילה. לאחר שהמונודיה והמדריגל "אוחדו" והושג גיבוש של היצירה ע"י שימוש שיטתי וקבוע בריטורנלי, בבסו קונטינואו ובגיוון מרקמי נתקבל הסגנון הקונצ'רטנטי. ההפרדה בין הרצ'יטטיב לאריה נותנת למלחין הזדמנות לכתוב אריות חופשיות שאינן מוכתבות ע"י הריתמוס של הטכסט בלבד. הן החלו לזרום בחן ובחלקות ונוצר סגנון ה- Bel Canto (שירה יפה), האיטלקי. סגנון זה היה מודל לחיקוי ע"י מלחינים בארצות שונות, וגם בכתיבה לכלים שונים.
הכתיבה הענפה של מדריגלים, אריות ושירים שונים הביאה בסופו של דבר להתהוות צורה חדשה: הקנטטה. מקור השם הוא המילה Cantare – לשיר באיטלקית. מילה זו היא בת זוגה של הסונטה שמקורה הוא Sonare – לצלצל.
לקראת אמצע המאה הקנטטה מתגבשת כיצירה לקול סולו עם לווי של קונטינואו, היא מורכבת ממספר חטיבות, מתערובת של רצ'יטטיבים ואריות ולה טקסט לירי או דרמטי. קנטטה היא צורה שנשתמרה על גלגוליה השונים והגיע לשיאים מוסיקליים מרשימים בכתיבתו של יוהאן סבסטיאן באך.
מוסיקה כלית בבארוק המוקדם
המוסיקה הכלית במאה ה-17 נעשית בהדרגה שוות ערך למוסיקה הקולית הן מבחינת הכמות והן מבחינת תוכן היצירות ואיכותן. מתחיל תהליך של גיבוש צורות וניתן להבחין במספר סוגי כתיבה לכלים:
- הריצ'רקאר – יצירה עם קונטרפונקט חיקויי והמשכי. הריצ'רקאר מכין את התפתחות הפוגה.
- הקנצונה – יצירות חטיבתיות ובהן קונטרפונקט חיקויי לא רצוף. יצירות אלה מהוות את הבסיס לסונטה דה קייזה.
- יצירות המבוססות על מנגינה או בס נתונים – נושא וואריאציות, פאסקליה ושאקון, כורל פרטיטה וכורל פרלוד.
- ריקודים – מהם תתהווה הסוויטה
- קטעים בסגנון אלתורי – טוקטה, פנטסיה או פרלוד.
הסונטה – המונח סונטה הוא מהמעורפלים ביותר בתקופה זו. יצירות המכונות "סונטה" נכתבו לכלי או שנים המלווים בבסו קונטינואו. הן נכתבו לכלי מסוים ונצלו את האפשרויות הטכניות שלו. לסונטה אופי חופשי ורב הבעה המשוחרר מהסגנון הפוליפוני והמופשט של הכתיבה הרנסנסית. באמצע המאה הסונטה מקבלת את השם סונטה דה קייזה – סונטה של הכנסייה, זאת משום שתכופות בוצעה בין כתלי הכנסייה. סונטות בנות מרקם של שני כלי סולו גבוהים בליווי קונטינואו מקבלות את התואר טריו סונטה.
הואריאציות – המאה ה-17 נקראת "תקופת הואריאציות" משום שעקרון הואריאציה חדר לחלק נכבד מהצורות של המוסיקה הכלית בתקופה. נושא וואריאציות היה צורה אהודה ברנסאנס והמשיך להתפתח בבארוק. קיימות שלוש טכניקות ואריאציה בסיסיות:
- מנגינה חוזרת כמעט ללא שינוי עם קונטרפונקט משתנה. סוג כזה נקרא "ואריאציות קאנטוס פירמוס".
- המנגינה נותרת בקול העליון והיא מקושטת באופן שונה עם כל ואריאציה. ההרמוניה אינה משתנה.
- ההרמוניה יציבה. שאר המרכיבים נתונים לואריאציה. זוהי צורת הואריאציה הגמישה ביותר בבארוק.
צורת הואריאציה נותרה אהודה במשך כל ההיסטוריה. באך כתב את הסט המרשים של הואריאציות הרמוניות "ואריאציות גולדברג", היידן שילב ואריאציות בסימפוניות וכך גם בטהובן. מוצרט היידן ובטהובן שלבו ואריאציות ביצירות הרב פרקיות שלהם וגם כתבו סטים של ואריאציות כאשר בטהובן כתמיד ממצה את הצורה, מרחיב אותה ומעלה אותם לשיאים קומפוזיטוריים רגשיים וסונוריסטיים. במאה ה-19 ברהמס, שומן, מנדלסון ושוברט ואחרים כתבו סטים מרשימים של ואריאציות ובמאה ה-20 הייתה הואריאציה לטכניקה קומפוזיטורית בסיסית במוסיקה של שנברג ואחרים.
