פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: הענות כפויה ושינוי עמדות

פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: הענות כפויה ושינוי עמדות

פסיכולוגיה חברתית – סיכומים

היענות כפויה (Induced Compliance) ושינוי עמדות

תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי יכולה להסביר גם מה קורה כתוצאה מ-Induced (Forced) Compliance: כשכופים בעדינות על אנשים להתנהג באופן שאינו תואם את האמונות, העמדות והערכים שלהם, זה מוביל לדיסוננס. הדרך השכיחה ביותר להפחתת דיסוננס במקרה כזה היא שינוי בעמדות או בערכים המקוריים של אותו אדם (בהנחה שלא ניתן לשנות את ההתנהגות).

מחקר המדגים זאת (Festinger & Carlsmith, 1959): נבדקים נאלצו לעסוק בניסוי משעמם למשך שעה. קבוצת הבקרה נשאלה לגבי רמת העניין של הניסוי מיד אחריו ונתנה ציונים נמוכים. לשתי קבוצות הניסוי נאמר שהניסוי בודק כיצד ציפיות האדם משפיעות על ביצועיו ושהם חלק מקבוצת הביקורת ("ללא ציפיות"). הנבדקים נתבקשו למלא את מקומו של הנסיין החסר ולומר לנבדקים הבאים שהניסוי היה מעניין תמורת 1$ או 20$. לאחר מכן, הם נתבקשו לתת את חוות דעתם על הניסוי – אלו שקיבלו 1$ חשו דיסוננס שכן התשלום אינו מספיק על מנת להצדיק את השקר שביצעו ולכן נתנו דירוג גבוה יותר לניסוי (הצדיקו את מעשיהם בכך שגיבשו עמדה לגבי הניסוי – אמרו לעצמם שהניסוי היה מעניין, הם למעשה עשו רציונליזציה) מאשר אלו שקיבלו 20$ – סכום שהינו מספיק עבור השקר.

למחקר זה יש מסקנות חשובות לחיים – אם רוצים לגרום למישהו אחר לעשות דבר מה (ילדים בביה"ס לדוג') ולגרום לו גם להפנים את המסר שמאחורי המעשה, יש לספק את התמריץ המינימלי שיגרום לו לבצע את המטלה.

מחקר בנושא זה וההשלכות לגידול ילדים- פרדיגמת "הצעצוע האסור" (the "forbidden toy" paradigm)  : לילדים ניתנו 5 צעצועים, והם התבקשו לדרג את הצעצועים – עד כמה הם אוהבים כל צעצוע. לפני שהנסיין יצא מן החדר הוא אמר שמותר להם לשחק בצעצועים חוץ מהצעצוע שאותו הם דירגו במקום השני. למחצית מן הילדים ניתן איום מתון (mild threat condition): "אם תשחק בצעצוע, הנסיין יתרגז" ולשאר ניתן איום חמור (severe threat condition): "אם תשחק בצעצוע, הנסיין מאוד יכעס, ויהיה עליו לקחת את כל הצעצועים ולא לחזור לכאן יותר!". אף אחד מן הילדים לא שיחק בצעצוע. החוקרים שיערו שאיסור זה יעורר דיסוננס רק בקבוצת ה"איום המתון", ושילדים אלו ישכנעו את עצמם שהצעצוע הזה בעצם לא כל כך נהדר אחרי הכל… הילדים בתנאי האיום החמור לא יחוו דיסוננס כזה, כי הם יצדיקו את זה שהם לא משחקים בצעצוע על ידי האיום החמור שקיבלו, ולכן הם צפויים לאהוב את הצעצוע לא פחות מקודם. כשהנסיין חזר, ביקש מהילדים לדרג שוב את חמשת הצעצועים. השערת החוקרים אוששה: הילדים בתנאי הניסוי החמור אהבו את הצעצוע האסור באותה מידה, ואף יותר, בעוד שילדים בתנאי האיסור המתון דירגו את הצעצוע האסור כפחות אהוב. השלכות לחינוך: איום של עונש חמור ימנע מילדים לעשות דבר מה שאנו לא רוצים שיעשו, אך הם עדיין ירצו לעשות זאת אחר כך. עונש מתון (אך מספיק נוקשה על מנת למנוע מהם לעשות את המעשה) יכול להביא לשינוי פסיכולוגי, כך שהם כלל לא יתפתו יותר לעשות את הפעילות האסורה. בניסוי המשך (Freedman, 1965) מצאו כי הילדים המשיכו לא לאהוב את הצעצוע האסור גם 6 שבועות לאחר מכן. כלומר השינוי הפסיכולוגי שמתעורר כתוצאה מהיענות כפויה הוא יציב מתמשך.

ניסוי המשך נוסף (Lepper, 1973) הראה כי איסור מתון מסוג זה עשוי להביא לשינוי מהותי בתפיסת העצמי הכללית של האדם. 3 שבועות לאחר הניסוי המקורי הילדים הושמו בסיטואציה בה הם יכלו לרמות מבלי שאחרים ידעו זאת (כך הם חשבו). אלו שקיבלו את האזהרה הקלה בשלב הראשון של הניסוי, (כלומר 3 שבועות קודם לכן) נטו פחות להיכנע לפיתוי לעומת אלו שקיבלו את האזהרה החמורה. כנראה שבמהלך הניסוי הקודם, בהחלטתם שלא לשחק עם הצעצוע האסור, הם פתרו את הדיסוננס שמצב זה עורר בהם, על ידי שינוי במידותיהם המוסריות: הם הסיקו שהם ילדים טובים ושהם עושים מה שנאמר להם (ולכן אינם מרמים).

ראו גם: שינוי עמדות: איך לשכנע מישהו לשנות את דעתו

16 ציטוטים חזקים על שינוי

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: