מבוא לסוציולוגיה: מערכת החינוך ואי-שיוויון חברתי
ראה: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים
מערכת החינוך כמסלול למוביליות או כמערך של שיעתוק.
מערכת החינוך היא אחת מהיצרניות של אי שוויון חברתי. על פי הפונקציונליזם:
- מערכת חינוך ציבורית – הייתה אמונה עזה ביכולת של מערכת החינוך למתן ולבטל אי שוויון. אם מערכת החינוך תהיה ציבורית לשימוש הכל היא תוכל להיות מנגנון שמבטל או ממתן את ההשפעות של אי השוויון שאיתו באו מהבית. הרעיון הזה היה אמור באמת להפוך את ישראל למדינה יותר שוויונית ולאפשר את המיתון של השיעתוק של הפערים החברתיים. על כן מערכת החינוך נתפסת כמסלול למוביליות. בפועל מה שאנחנו רואים לעיתים תכופות (בורדייה טען) – מערכת החינוך היא מערכת של הלבנה של אי שוויון, נכנסים עניים ועשירים, ויוצאים טיפשים וחכמים. המערכת הזו נותנת לגיטימציה לתת למישהו משרה או משאב חברתי על פי רמת השכלה שזה לגיטימי לפחות, ולא לפי העושר והעוני של אדם שזה כביכול לא לגיטימי. לכן מערכת החינוך ממירה הון כלכלי בהון תרבותי ואקדמי, ובאמצעותם ניתן למיין אנשים גם בחברה הדמוקרטית בת זמננו. מה שבורדייה אמר, בספרו מ 1969, זה שמערכת החינוך נשלטת על ידי המעמד הבינוני. זה לא אומר שהמורים הם בני המעמד הבינוני, אך הטענות לכך שמערכת החינוך כוללת בעיקר נשים היא שההשכלה תהיה של בני המעמד הבינוני, אך מנגד המדינה לא רוצה לשלם משכורות של בני המעמד הבינוני. אותם אנשים במערכת החינוך הם אנשים עם הביטוס של בני המעמד הבינוני. מכיוון שמערכת החינוך עצמה מקבלת כמובנים מאליהם את ערכי המעמד הבינוני (ערכי סדר ומשמעת, כבוד ותרבות וכו') הרי הילדים שמביאים עמם לבית הספר את אותו הסוג של תרבות ממירים את התרבות (הכוונה לתרבות מעמדית) לציונים גבוהים, ואלו שמביאים איתם קודים של התנהגות של מעמד הפועלים מתרגמים אותם לציונים נמוכים – וככה הם לומדים לקבל את התפיסה של המערכת אודותיהם.
- ראלף טרנר: מוביליות תחרותית מול מוביליות נתמכת – טרנר היה סוציולוג בולט בשנות ה50 60 בתחום מערכת החינוך. באחד ממחקריו הוא הראה כיצד מערכות חינוך שבנויות בצורה אחרת לגמרי מביאות לתוצאות מאוד מאוד דומות של שיעתוק – כלומר בעצם מאוד קשה לחמוק מהתפקיד של מערכת החינוך כמערכת של שיעתוק. הוא משווה במאמר שתי מערכות חינוך בולטות – הוא משווה את המערכת הבריטית שאותה הוא מציג כמערכת בעלת מוביליות נתמכת, והאמריקאית שמהווה מודל של מערכת חינוך תחרותית. מערכת החינוך האמריקאית היא מערכת שאליה כולם נכנסים ו"רצים למרחקים ארוכים" ותמיד אפשר להיכנס מחדש ללימודים. מי שמצליח ממשיך בלימודים, ומי שלא מצליח מתקדם לאט יותר. המערכת לא פולטת אנשים החוצה, ומאפשרת להם תמיד "להתחרות". לכאורה המודל של מערכת החינוך האמריקאית כמו שהיא נתפסת בעיני האמריקאים היא תחרות מתמשכת. לע"ז המערכת הבריטית הייתה מערכת יותר מפלחת. טרנר מתעכב במחקר שלו על מה שקרוי "מבחני ה 11 פלוס" – מבחנים שנערכים לתלמידים הבריטים בגיל 11 ולאחריהם הילדים מתפצלים, אלו שעוברים את המבחנים האלו בציונים גבוהים הולכים לבתי ספר פרטיים במימון ציבורי שמקדמים אותם לקריירה אקדמית, ולאחר מכן ללימודים בתיכון ואוניברסיטאות, ומי שאינם עוברים את המבחנים האלה מופנים לבתי ספר מקצועיים "מהסוג הישן" (נגרות תפירה וכו'). אלו בתי ספר שלא מכוונים את התלמידים שלהם ללימודים אקדמיים (אין בגרות ואין אפשרות להגיע לאקדמיה) כלומר בגיל 11 הקריירה של היחיד נסגרת. יש דרך לעקוף את זה – בתי הספר הפרטיים – אלו בתי ספר של המעמד הגבוהה והם בתי ספר יקרים. כלומר מי שלא מצליח לעבור את המבחנים וההורים שלו עשירים יוכל לזכות לחינוך במערכת חינוך שמקדמת ללימודים אקדמיים, אך זה יבוא על חשבון ההורים.
- מושג הקואופטציה – מצד אחד יכולנו לומר שיש 10 אחוז עניים שנכנסים למערכת ההשכלה הגבוהה בחינם על חשבון המערכת, כלומר מערכת החינוך עבור חלק מהם עובדת. משמעות המושג – לוקחים אנשים מקבוצה אחת ומשייכים אותם לקבוצה השלטת כדי למנוע מהם להפוך לאופוזיציה יעילה. אם אנחנו מניחים שאכן מבחני ה 11+ יכולים לבודד את הילדים היותר מוכשרים, לעומת השלכתם ממערכת החינוך ובמצב זה הם היו הופכים למנהיגים מוכשרים במעמד הנמוך שיתקוממו כנגד האליטה. מה שקורה זה שהאליטה תומכת בבני המעמד הנמוך ומובילה אותם לתוך המערכת הבינונית. הילדים מתנתקים מהזהות שלהם כבני מעמד הפועלים והם כבר לא מזדהים עם בני המעמד שלהם ואז הסיכוי שהם יהפכו לאופוזיציה מאוד קטנה. הם מצטרפים למעמד הבינוני ולא מסכנים אותם מבחוץ.
המוביליות התחרותית – טרנר אומר שהמודל הזה הוא תחרות לכאורה, אך זו תחרות שבה לאנשים מסויימים יש יתרון על גבי אנשים אחרים. יש ילדים שההורים יכולים לעזור להם על ידי ההשכלה שלהם או כסף וכאלו שלא.
טרנר מתאר את התהליך כאשר שבכל שלב יש היררכיה לאלו שיש כסף יצליחו יותר ואלו שיש להם פחות יש להם סיכוי גדול יותר ליפול. טרנר בעצם אומר לנו שגם אם המערכת עובדת לפי מוביליות נתמכת או תחרותית שתי מערכות החינוך בגדול משעתקות את הסדר החברתי, אך הוא מבקש מאתנו לשים לב למנגנונים הלגיטימציוניים שכל מערכת יוצרת. בעוד שאצל הבריטים ברור לכולם הפילוח, באמריקאית יש יותר תחושה של שוויוניות וצדק וכך היא מייצרת יותר לגיטימציה לסדר החברתי כפי שהוא ולא יוצרת התנגדות רבה.
- בולס: מערכת החינוך במערכת סגרגטיבית – חוקר ניאו מרקסיסט. מדבר על צמיחת מערכת החינוך מתוך גישה מרקסיסטית (בעוד שבורדייה וטרנר לא מציינים שיש קשר ברור של ניצול), הוא מציג תהליך היסטורי מאוד רחב החל מהמאה ה18 של מערכת החינוך, והוא טוען שאפשר למצוא איזו שהוא דפוס קבוע במסגרתו מערכת החינוך מתפתחת, הטענה שלו היא שמערכת החינוך היא חלק מאותו בניין על מרקסיסטי, וכל פעם שהמערכת התפתחה כל צעד שכזה היה צעד המפתח הפרדות מעמדיות. מערכת החינוך הציבורית צומחת במקביל למהפכה התעשייתית, במהלך המהפכה הזו קרוא וכתוב הופכים חלק בלתי נפרד מהמהפכה, יש צורך שהפועלים ידעו לקרוא ולכתוב ושידעו לחיות בתוך מסגרות גדולות. הטענה של בולס היא שהתפקיד של ביה"ס ומערכת החינוך (לא סתם המערכות הללו בנויים בפורמט של מפעלים גדולים) הוא מכיוון שבעלי ההון היו צריכים שהפועלים יעבדו בדפוסים הללו כך שמערכת החינוך נבנתה כדי לייצר את הפועלים הללו, כדי ליצור סוציאליזציה שכזו. אם כך מדוע ילדי בעלי ההון הולכים גם לבתי ספר? בולס אומר שיש לשים לב להפרדה בין בתי הספר של העניים והעשירים, וגם אם כביכול יש את אותו בסיס של חומר השכלתי, אין זה כך כי בבתי ספר פרטיים מכשירים ומעשירים את האינדיבידואל יותר מאשר בבתי הספר העניים שכוללים מספר רב של תלמידים. בבתי הספר העשירים מכשירים אותם לאותם הביטוס שהעניים לא מקבלים בהכרח בבתי הספר שלהם.
בשלב הזה שהילדים של המעמד הנמוך נכנסים למערכת החינוך הילדים של העשירים נכנסים לבתי הספר הפרטיים והיותר מושקעים. בהתחלה הילדים של מעמד הפועלים נשארים בבתי ספר עד כיתה ו או ח ולכן בתי הספר התיכוניים נוטים להיות יותר ויותר ציבוריים. ככל שבני המעמד הנמוך לומדים יותר ויותר שנים כך נוצרים יותר מנגנונים שיפרידו בתוך המערכת הציבורית (בתיכון) בין המעמד הנמוך לגבוה (הקבצות, כיתות וכו'), ויש לנו גם "שומרי סף" – שומרי הסף הם בדמותם של היועצים החינוכיים והמורים שיש להם את ההביטוס של המעמד הבינוני והם אלו שקובעים מי ילך לאיזו מגמה. מי שיושב בנקודות הגבול והסף הם אנשי המעמד הבינוני שיתנו לילדי המעמד הבינוני יותר הזדמנויות. המערכת בנויה כך שתמיד תוכל לייצר הבחנות בין בני המעמדות השונים, גם אם כביכול יש לנו פרוייקטים שאמורים לייצר אינטגרציה המערכת תמצא דרכים יצירתיות יותר להתגבר עליהם. התוצאה היא שיעתוק של הסטרוקטורה החברתית.
בולס מדבר על ההתפתחות ההיסטורית וטרנר ובורדייה מדברים על האופן שבו מופעל השיעתוק על התלמידים.
