פריס במחצית השנייה של המאה ה-19

פריס במחצית השנייה של המאה ה-19. כל מה שהתאפשר מהבינוי המחודש. אנו בוחנים את החיים בעיר פריז במחצית השנייה של המאה לאחר בנייתה מחדש וקבלת הכותר- עיר האורות.

1. החיים המודרניים בפריז:

הזרם הסגנוני שמזוהה הכי הרבה עם תיאור החיים בפריז הוא הזרם האימפרסיוניסטי. זרם זה, העולה כתוצאה מהשינויים הטכנולוגיים שמתרחשים בעיר הגדולה- קצב החיים, המהירות, הבנייה מחדש ששולחת את האנשים החוצה, המצאות טכנולוגיות כמו המצלמה. כל אלו מעלים את האימפרסיוניסטים שאחד מנושאיה החשובים והעיקריים הם תיאור הוואי החיים המודרניים בפריז. כשהם עוברים לצייר בנוף הפתוח, מחוץ לסטודיו, הם מציירים את מה שהם רואים במקומות הבילוי ואת האובייקט שמשתנה כל רגע. האור ומזג האוויר משתנים. ציור אווירה והתרשמות. העבודה היא כמו במצלה- תפיסת הרגע החולף, לא מסדרים את הדמויות, אלא כפי שעין האומן קולטת מקטע של החיים בחוץ.

הדמויות והציור חתוכים כמו פריים של מצלמה. אי אפשר לצייר הכל אלא העיקרון הוא שמציירים את מה שרואים ברגע החולף. לכן, לא שמים לב לפרטים קטנים יותר, מציירים כללי והתרשמותי יותר.

הזרם האימפרסיוניסטי והחיים בפריז עלו ביחד ועבדו ביחד- יוצאים החיים החוצה, יוצא האומן החוצה כדי לתפוס את החיים שבחוץ ללא הכנסת רגש. העין הנאיבית- אין רגש בציור, אין הבעת עמדה על האובייקטים. זוהי אינה אומנות ריאליסטית שנוקטת עמדה, אלא סגנון שמתאר כמו עין נאיבית.

2. עיר של אורות- עולם הבידור של התרבות הפופולארית של פריז: ברים בתי קפה, קברט ואולמות מופעים. הפריזאים יוצאים כדי לראות ולהראות. מתחיל להיות היצע של בידור- ככל שרוצים לצאת החוצה הפריזאי יותר רוצה לצאת החוצה.

רובע מרכזי בפריז, מרכז חיי הבילוי בעיר- רובע מונמארטר. הרובע נבדל מיתר החלקים של פריז בכך שהוא היה בעבר איזור כפרי. היה על גבעה תלולה והיה עליה כפר בו היו טחנות רוח.

בהשוואה בין אמצע המאה ה-19 כשהיה עדיין איזור כפרי לבין המראה שלו כיום. ביניהם עברה דרך ארוכה. בשנים שלפני התחלת השיקום של הרובע הסתובבו בו פושעים והוא נחשב לאזור מוזנח. אט אט החלו לסגור את המקומות, להציב יותר משטרה, לבנות שבילים וכבישים. האזור בהדרגה הפך למקום מפלט של אוכלוסייה ממעמד נמוך. הקימו שם בתי קפה, בתי-מרזח ללקוחות בתחילה ממעמד הפועלים.

פיסארו מונמארטר בלילה

זהו אימפרסיוניזם בהדרו, ישנה יותר התרשמות מאשר פרטים בתמונה, הדגשה של פנסי הרחוב שהביאו שקט לרובע והבלטה של רוחב השדרה שם. לילה- הכל חי והכל מרגיש בטוח ומודרני.

אנשי הבוהמה ואנשי הלילה הבינו כי ישנו פוטנציאל בגבעה. המקום היה זול ואומנים לא עשירים כ"כ החליטו להעביר את פעילותם לשם. אט אט סוג האוכלוסייה השתפר והשתדרג. החלו לבנות בתי קפה שאליהם הייתה מגיעה אוכלוסיה עשירה יותר.

דגה קפה קונצרט: אנשי בוהמה מבלים ומאזינים למוזיקה תוך כדי. הקפה קונצרט היה מקום בו גם אכלו וגם הקשיבו למוזיקה. רואים במחוץ את התיאור של פנסי הרחוב ושל הגן הנקי. התזמורת מנגנת והמעמד העליון מבלה לו בנעימים. דגה, שיר הכלב, גם פה רואים את אותם האלמנטים של הציור הקודם אבל האימפרסיוניזם פה בולט הרבה יותר.

בתחנות הרוח החלו להקים מקומות לקונצרטים וליצירות אומנות. אחד מהם היה לה מולן לה גאלט: היה אחד מאתרי הבילוי הקיציים. היו שם ברים, אולם ריקודים וכהנה וכהנה פעילויות. בימי ראשון בערב נדלקו המנורות ובאו אנשים לבילוי במקום.

רנואר, לה מולן דה לה גאלטציור אימפרסיוניסטי מובהק- משיחות מכחול, ציור בחוץ עם דמויות שמחות ועליזות, כפי שרנואר קולט אותן מבלות בחוץ. השתמשו במשיחות מהירות, קיטוע ואקראיות. הצבעים של הרצפה נראים מאוד אימפרסיוניסטים, אנשי החברה מבלים יחדיו במין רחבה מוארת וחיובית. השולחנות עמוסים בכל טוב והאנשים נראים כנהנים.

טולוז לוטרק, נשף בלה מולן דה לה גלאט: מעניין אותו האדם הבודד ולא קבוצת האנשים. בתוך ההמולה הוא מצביע על אנשים מסכנים ובודדים. הציור יותר מלנכולי מקודמיו, אך גם בתוך הבילוי ההוא ישנם אנשים פחות מרוצים ובודדים.

אמנות האהבה של אריך פרום

האם אהבה היא לא רגש אלא בכלל מיומנות שאפשר לרכוש וצריך לתרגל? ספר המופת "אמנות האהבה" של אריך פרום מסביר איך לאהוב אחרים ואת עצמנו.

עוד דברים מעניינים: