היסטוריה פוליטית של זמננו: הודו ופקיסטן
מהטמה גנדי נרצח ב-48 על ידי הינדי קיצוני, שחשב שחלוקת הראג', או הודו בכלל, לפקיסטן ולהודו, הייתה בגידה. הובא למנוחות בניו-דלהי, במקום שהפך למעין מקדש להודו המודרנית ולדמוקרטיה.
עד 47 ומ-47 עד היום – חלוקה בין שתי תקופות.
מה קורה עם הודו הדמוקרטיות ופקיסטן האוטוריטארית? התיזה היא שהודו היא הדמוקרטיה, מבחינת כמות האוכלוסיה, הגדולה בעולם. היא דמוקרטיה רצופה מ-47, אך היא דמוקרטיה עם סייגים. אי אפשר להשוותה לצרפת ולארה"ב.
פקיסטן לעומת זאת, מצטיירת כל הזמן כמדינה אוטוריטארית, כי היו בה מספר גלים של שלטון צבאי. אולם היו גם תקופות של שלטון דמוקרטי. לכן, אי אפשר לקבוע בוודאות מוחלטת שפקיסטן היא רק אוטוריטארית. אי אפשר להסביר כך את המהלכים שלה בתור דומיניון בריטי, אז היא התנהלה בצורה דמוקרטית פחות או יותר. בשנות ה-70 גם חזרה משלטון צבאי –אלי בוטו שהיה הנשיא ורה"מ – אל עבר שלטון דמוקרטי (אדם אזרחי נוהג להיות רה"מ לעומת צבאי שנוהג להיות נשיא).
לאחר מכן עולה לשלטון ביתו, בנזיר בוטו. חזרה בגל השלישי של הדמוקרטיה ונרצחה. כיום בעלה ובניה מנהלים את פקיסטן בצורה שהיא לכאורה דמוקרטית. יש מפלגה שלטת.
בין הודו ופקיסטן יש הרבה דברים מפרידים, אך גם הרבה משותפים. שתיהן יצאו מתוך כור ההיתוך של הקולוניאליזם הבריטי, ולמדו פוליטיקה אצל הבריטים. הנסיבות שנוצרו היו אותן הנסיבות, אך ההתפתחות שונה בכל אחת מהן. אך זה לא שפקיסטן רק אוטוריטארית והודו היא רק דמוקרטיה. גם בהודו יש מרכיבים אוטוריטאריים: שלטון חירום של אינידירה גנדי, רציחות פוליטיות (התחילה את חייה עם רציחת מהטמה גנדי). אידנירה גנדי גם נרצחה. ממשיכה גם נרצח. כלומר נרצחו ראשי ממשלה מכהנים כל הזמן. מעיד על בעיה בדמוקרטיה, ובעיה של אלימות גואה. דמוקרטיה ואלימות לא מסתדרות טוב בשום מקום.
גם בפקיסטן הוציאו להורג את אלי-בוטו בגלל כל מיני דברים, האשימו אותו בשחיתות וכו'. את ביתו רצחו.
דיברנו על החלוקה בין מוסלמים להינדים, שלא הייתה קלה בשום מובן. חלוקה קשה מאוד שעלתה בחיי מאות אלפים ומאות אלפי עקורים שנאלצו לעבור למדינה השנייה. גם זה מעיד מאוד על אותן "דמוקרטיות-דיקטטורות".
דבר שלישי שמעיד על כך: העוני. זוהי אחת התופעות הנוראיות והקשות בעולם. היום הודו משגשגת מבחינת המדדים הכלכליים המרכזיים. אך עדיין יש בה רמות עוני קשות ביותר. העוני באופן כמעט טבעי מהווה מחסום לדמוקרטיה. לא רק בגלל הלחצים שיוצר למערכת הפוליטית, אלא גם בגלל מה שהוא מצמיח. בהודו כ-560 נסיכויות שהצטרפו להודו תחת הלחצים. אך בגלל הלשוניות-אתניות-תרבותיות, היה צריך לקחת את החלוקה שההודים עשו ולצייר מפות מחדש, ולמעשה העלו את מספר המדינות הפדרליות ל-28. הן אינן דומות למה שהיה לפני העצמאות, העיקרון היה בד"כ אתני-דמוגרפי, כלומר ניסו לסדר בחזרה מידה של הומוגניות.
המדינה המנוהלת עד היום הכי טוב בהודו היא קרלה, בדרום מערב הודו. מנוהלת שנים רבות על ידי המפלגה הקומוניסטית. אך המפלגה הקומוניסטית שתיאורטית יכולים לתמוך בה רבים בהודו, אין לה כלל תמיכה ברמה הלאומית (יחסית למפלגת הקונגרס או לג'נטה, המפלגה הלאומית הימנית יותר מהקונגרס פרטי).
הדברים הללו עושים את הפוליטיקה בהודו למסובכת ופרדוקסלית מאוד.
כל הניגודים והלחצים הללו הפכו את הפוליטיקה למאוד פרסונליסטית ומאוד שמרנית. המפלגות רחבות מאוד ומייצגות המון אינטרסים. אז הצורך במנהיג/דמות סמלית שמייצגת רוחב פוליטי מכליל, הפך לסממן מרכזי של הפוליטיקה ההודית.
אותו הדבר קרה בפקיסטן, כי גם היא מורכבת במידה כזאת. על אף שרובה מוסלמית, היא מורכבת ממוסלמים מהמון סוגים. כמו כן יש שם גם הינדים, סיקים, ועוד.
לכן, כשצריך לקרוא את הפוליטיקה ההודית והפקיסטנית, למעשה משתמשים בשמות המנהיגים כדי לחלק לשמות. הודו 47-67 – תקופת נהרו. אותו אדם שהלך כברת דרך עם גנדי, והיה גם מעין "זרוע ביצועית" שלו. נהרו היה מנהיג גדול, שהפך למנהיג בקנה מידה עולמי. בשנות ה-50, מעבר להודו, עמד גם בראש גוש המדינות הבלתי מזדהות, שהפכו באופן רשמי לגוש כזה בועידת בנדונג באינדונזיה.
נהרו (אביה של אינידירה גנדי) למעשה הוביל מדיניות שבין קפיטליזם לסוציאליזם, שמטרתה המרכזית היתה לגבש את הודו ולמנוע התפרקותה. היה צריך את שני הדברים ביחד. למה למנוע התפרקותה? כי הודו נולדה תוך מלחמה עם פקיסטן. מאז 47 נלחמו באינספור תקריות גבול על חבל קשמיר.
עם קשמיר ישנה בעיה – זהו חבל ארץ מוסלמי ברובו, בתוך הודו הינדית ברובה. לכן הטענה של הודו ללגיטימיות שליטתה שם היא בעייתית – ויש שם מלחמות תקופתיות.
שאלת העוני והאפשרות לנהל מדינה דמוקרטית במקום שיש בו גלי רעב. (מעבר לפתרון המידי של לנסות לעשות חלוקה שוויונית יותר – היה ניסיון לעשות מדיניות כזאת), הפתרון בה לאחר נהרו, אך נהרו הניח את היסודות – המהפכה הירוקה. ההודים, שירשו מהבריטים מערכת חינוך ומחקר מפותחות, ניהלו עסק כזה, כך שלקראת שנות ה-70 הם הצליחו לאזן את הצרכים של ייצור המזון עם הצרכים של האוכלוסיה ההולכת וגדולה. כיום מתקרבים ל-1,100 מליון איש. הצליחו להכפיל מספר פעמים את ייצור המזון (עיקר הדיאטה ההודית מבוססת על צמחים וחלב – בגלל הבעיות עם כל החיות…) הצליחו לעצור את תופעת הרעב, היום אין לטעון שקורים גלי רעב כמו בעצמאות ואחריה, בהם מתו רבים. הדבר הקנה יציבות לדמוקרטיה ההודית.
הבעיה הטריטוריאלית הלכה ונפתרה: אחרי שאיחדו את הודו על כל נסיכויותיה (בד"כ במו"מ עם הטבות ופיצויים, לעיתים בכוח צבאי) שויתרו על ריבונותן לטובת המדינה – נשארו מושבות פורטוגליות. כגון גואה ההודים שחררו את הודו מהעול האימפריאלי בכוח, על ידי הכנסת צבא. אך כשניסו לעשות תרגילים דומים בגבול הסיני, והסינים הלכו דרומה (טיבט וכו'), הייתה התנגשות בין הודו לסין בתחילת שנות ה-60. מבחינת ההודים – הסתיים בצורה הכי פחות גרועה – אומנם הסינים ניצחו (הצבא הסיני היה אז חזק מההודי), אך החליטו לא ללכת הלאה, אלא הגיעו להסדרים לגבי הגבול. למזל ההודים זה היה בשלהי שלטונו של נהרו.
לנהרו היה יורש פוליטי – סרטרי הלך לועידת השלום בין הודו לפקיסן, שם היה מו"מ קשה, עד שלמחרת חתימת ההסכם הוא מת מהתקף לב. אז הגיעה אינידירה גאנדי כיורשת.
ניתן לראות שמדובר כאן בשושלות פוליטיות. גם במדינות דמוקרטיות יש שושלות פוליטיות – אך כנראה שיש להתחיל לשאול שאלות לגבי טיב הדמוקרטיה במצב כזה. לשושלות דמוקרטיות יש מטען שהולך מעבר ליכולתו האישית של האדם – יש סביבן חצר פוליטית, שהיא ספק דמוקרטית. ברור שלאינדירה גאנדי היה הרבה משקל פוליטי בגלל אביה. כך גם לבניה וכו'.
אותו הדבר קורה בפקיסטן.
