היסטוריה פוליטית של זמננו: תהליכי מודרניזציה ודמוקרטיזציה באיטליה וגרמניה
שתי המדינות, איטליה וגרמניה, רואים לקראת סוף המאה ה-19 תהליך של איחוד המדינה. מבסיס של פירור על בסיס שפה, אתניות דת, רואים תהליך של איחוד, בדרך כלל על בסיס של ערכים ליברליים (ולא לאומיים). גם ביסמרק איחד את גרמניה כי האמין באומה הגרמנית, אך לא במובן הקיצוני – אלא במובן של קהילת אנשים שמשותפת להם שפה – כמו שרנאן הגדיר, משאל עם יומיומי, לאומיות ליברלית.
בשתי המדינות – תוצאות שונות לגמרי לתהליכים הללו. בגרמניה נוהל מאחורי מדינה אחת מאוד חזקה – פרוסיה, שהיוותה את הליבה של גרמניה החדשה, גם אם היא כעצמה לא תהיה קיימת. אחת הסיבות שביסמרק הכריז על גרמניה דווקא בוורסאי, הוא כדי להעלים את ההבדלים בין הגרמנים השונים. אך בסופו של דבר גרמניה המאוחדת היא פרוסית. מעלייתו של וילהלם השני, היא הופכת להיות מדינה קיצונית, שבעיקר בהנחייתו ומאז שביסמרק הולך הבייתה, הדבר העיקרי שהיא רוצה הוא להוכיח את העליונות שלה, התעשייתית והצבאית, ויהי מה. האיחוד של גרמניה מתבצע מלמעלה ונשאר ממש למעלה עד סוף מלחמת העולם הראשונה והקמת רפובליקה וויימר. כלומר גרמניה ראתה דמוקרטיזציה אמיתית רק ב-1918, עם כניסת ההמונים לרפובליקה.
באיטליה קורה תהליך אחר, כי לא היו שם נסיכויות רבות, אלא בעיקר הבדלים בין צפון לדרום, כשהצפון עליון לאין שיעור על הדרום. הדרום היה מערבי ומתועש לגמרי, בעוד שהדרום היה חקלאי ומסורתי, כפרי. שוב נראה תהליך של איחוד מאחורי בית מלוכה, ללאומיות ליברלית. אך בית המלוכה מאוד חלש, וכמו כן, הפערים בין צפון לדרום מאוד גדולים מכדי שיוכלו לאחד אותם, כמו כן הותיקן לא הכיר במדינה האיטלקית כלל עד שמוסוליני עלה לשלטון – הקיום של איטליה הייה בספק על ידי אחד המוסדות העיקריים אליהם העם האיטלקי רוחש נאמנות.
המדינה כל הזמן מנסה להיות ריכוזית, ולא מצליחה, לעומת גרמניה שמההתחלה הייתה מאוד ריכוזית. נראה חוסר יכולת להביא לתיעוש של הדרום, ולהעלאת רמת האוריינות של הדרום. מין דמוקרטיה פרלמנטרית רעועה.
רואים את ההבדל בין שתי המדינות שמתחילות ממקומות דומים, אך מגיעות למקום מאוד שונה.
