סיכום מאמר: גולובנסקי וגלבוע – להציל את הקופסה הכחולה – חלק 2 (חלק 1)
יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע, "להציל את הקופסה הכחולה", תכלת 2009, 56.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
הקצאת קרקעות להתיישבות יהודית בלבד אינה מדיניות אתנוצנטרית במפגיע, הנובעת משנאת הזר. היא משרתת את אחת מהמטרות המרכזיות של הציונות: יצירת סביבה בה יכולים היהודים לפתח את זהותם הלאומית והתרבותית. מאחר וזהותו של אדם מתגבשת במידה רבה בהשפעת החברה הסובבת אותו בוחרים רבים לחיות במסגרות קהילתיות בהן יש אפשרות לטפח יחדיו מכנה משותף אתני או תרבותי. גם התיאוריה הליברלית רואה בכך מימוש זכות מהותית. בג"ץ אמר שיתכנו מצבים בהם טיפול נפרד אך שווה הוא טיפול חוקי. אלא שבקעדאן הוא רמז גם שהזכות לחיי קהילה על יסוד עקרון זה שמורה רק למיעוטים שמבקשים לשמור על אורחותיהם. לא ברור מדוע זכות זו שמורה למיעוט אך לא לרוב המבקש לשמור על צביונו. האם על היהודים לחזר למצב של מיעוט כדי להנות מהזכות לשמר את תרבותם ואורחות חייהם?
טעם נוסף לישוב האוכלוסיה היהודית ברחבי ישראל הוא החשש מפני אירידנטיות ערבית. המשפטנית רות גביזון, שהיתה נשיאת האגודה לזכויות האזרח, קבעה שלישראל יש זכות מלאה למנוע יצירת רצף טריטוריאלי של ישובים ערבים בתחומה שעלולים לחבור אל ריכוזי אוכלוסיה ערביים מעבר לגבול ולתבוע זכות פרישה מהמדינה. נטרול איום הפרישה הוא יעד לגיטימי של רשויות המדינה. ההיסטוריה מראה שמדינות לאום מאבדות אזורים בהם התבסס רוב דמוגרפי מוצק של אוכלוסיה החשה כלפיהן ניכור ואף עוינות.
השמירה על הצביון היהודי של ישובים הפזורים ברחבי הארץ, ביחוד אם מדובר בקהילות קטנות יחסית, היא כורח המציאות הגיאופוליטית כשם שמוצדקת היסטורית ומעוגנת בנורמות רווחות במשפט העמים. כמובן שישראל אינה רשאית להפלות את המיעוטים שבקרבה. אך גם מדיניות שוויונית היא אינה בהכרח חלוקה שווה של כל משאב באופן דווקני וללא מחשבה יתרה. יש להתחשב בתמונה הכוללת ובצרכים השונים של הקבוצות השונות. המדינה היהודית יכולה להגשים חובותיה כלי אזרחיה הלא-יהודים בדרכים שונות: הקצאת ישובים או שכונות נפרדות ללא יהודים; הוצאת מכרזים המיועדים לבני מיעוטים בלבד, במקומות בהם יש אוכלוסיה גדולה מאותו מגזר או להעניק להם עדיפות במכרזים בערים מעורבות. כל זאת אפשרי, ובלבד שהמדינה תזכור את התכלית שלשמה נועדה מלכתחילה ואת העובדה שער השוויון אינו יכול להיות אמתלה לפגיעה בזכויות לאום הנלחם על עצם קיומו במדינה משלו.
למרבה הצער, זה זמן מה שרשויות המשפט במדינה ובג"ץ בראשן מתנערות בהדרגה מהעקרונות המונחים בבסיס מפעל ההתיישבות היהודית נטייה זו מתבטאת באופן מובהק ביחסן לקק"ל, שכיום מתגוננת בהצדקת קיומה. הקרן הוקמה כגוף פרטי על מנת להיות הזרוע הביצועית לרכישת קרקעות עבור ההסתדרות הציונית העולמית. נקבע שתשרת את העם היהודי בלבד ושתחכיר קרקעות אך לא תמכור אותן. הישובים שהוקמו על הקרקעות שרכשה הקק"ל לא רק פיתחו את החקלאות ושינו את המצב הסוציו-אקונומי של האוכלוסיה היהודית בארץ אלא גם עיצבו, במידה לא מעטה, את הגבולות שלפיהם התקבלה תכנית החלוקה. גם בעיגון מעמד קק"ל בחוק ב-1953 היא נותרה חברה פרטית.
במשבר כלכלי חמור שפקד את המדינה עם העליה הגדולה בעשור הראשון לקיומה, ביקשה המדינה מקק"ל שתקנה ממנה קרקעות, על מנת שיהיה תזרים מזומנים לקופת המדינה. בשתי עסקאות נמכרו לקק"ל שני מליון דונם. העותרים כיום טוענים שאדמות אלה, שברובן היו נכסי נפקדים מ-48', הועברו לקק"ל ללא תמורה הולמת. העסקאות היו מעשי מרמה שנועדו להבטיח שליטה יהודית בקרקע ערבית גזולה. ואולם, מחקרו של הגיאוגרף ארנון גולן מראה שקק"ל שילמה עבור הקרקעות מחיר ריאלי.
תחילה קק"ל ניהלה בעצמה את הקרקעות שרכשה לאורך השנים. היא הסכימה לפניית המדינה להעביר את הניהול לגוף ממלכתי תחת מספר תנאים: שהבעלות על האדמות שתימסרנה למדינה תישאר בידיה, כלומר בידי העם היהודי; שהקרקעות לא תימכרנה אלא תוחכרנה בלבד; שממ"י ינהל את הקרקעות בכפוף לתזכיר קק"ל, שקובע שרק יהודים יוכלו לחכור את האדמות הללו או לשבת עליהן דרך קבע. המדינה קיבלה את התנאים ועיגנה אותם בשלושה חוקים: חוק יסוד: מקרקעי ישראל, חוק מקרקעי ישראל התש"ך-1960 וחוק מנהל מקרקעי ישראל התש"ך-1960. בכנסת היתה התנגדות להצעה שגם הבעלות תועבר לממ"י כיוון שזו תהיה הלאמה של הקרקעות שנקנו בכספי העם היהודי כולו. התחייבויות המדינה עוגנו גם באמנה שנכרתה ב-1961 בינה לבין קק"ל, כל חריגה מעקרון החכרת הקרקעות ש"בבעלות העם" תחייב הסכמת הקק"ל.
חריגות אכן התרחשו במרוצת השנים אך הקרן והמדינה הסדירו אותן ביעילות, כל פעם שהיה צורך בהקצאת קרקעות לישוב לא-יהודים – בעיקר באזורים בהם היו ריכוזים צפופים של ישובי מיעוטים, דוגמת המשולש והגליל. תמורת אדמות אלו הוענקו לקק"ל אדמות באזורים של התיישבות יהודית. הנוהג הוקפא ע"י ממ"י ב-2004 עקב מסקנות הביניים של ועדת גדיש. הועדה המליצה על עסקת חילופין גדולה, בה תעביר קק"ל עשרות אלפי דונמים של קרקע עירונית לידי המנהל, בתמורה לקבלת בעלות על אדמות בהיקף זהה בנגב ובגליל. המגעים לביצוע העסקה עודם נמשכים ובינתיים פסקו חילופי הקרקעות הפרטיים. לכן כשהזוג אבו ריא פנה לרכוש קרקע בבעלות קק"ל, ממ"י לא פתר זאת במתכונת שנהגה עד אז והשיב פניהם ריקם. שטיעוני הפגיעה בשוויון שבעתירות אולי אין חדש, אך תשובת היועמ"ש מזעזע את אמות הספים של המפעל.
תמיכת היועמ"ש, בניגוד לאמנה ולאמנה החקיקתית, משמעה התנערות המדינה מהתחייבויותיה כלפי קק"ל והעם היהודי כולו. יתרה מזאת, היא מתעלמת מכך שקק"ל אינה חבר ה ממשלתית אלא גוף פרטי, שהוקם למען העם היהודי ובתמיכתו. תגובת הקרן מחדדת את הנקודה שטושטשה ע"י מבקריה- הקק"ל אינה נאמן של הציבור היושב בישראל, אלא של העם היהודי. מסירת קרקעות לשימוש כל אזרחי המדינה סותרת באופן חזיתי את מטרות הקרן ותכלית קיומה. היו אישים שביקשו להצטרף כמשיבים לעתירות הארגונים הערביים (פרופ' ישראל אומן, רא"ל במיל' יעלון ומזכ"ל התק"ם לשעבר) וציינו שכשפעלו כמתרימים סברו שהכסף המגויס מיועד לגאולת אדמות עבור העם היהודי. נטען שיש התחייבות חוזית והסתמכות של רבבות תורמים, לא ניתן לכפות עליהם ליתן קניינם למטהר שאינם חפצים בה.
ה"ח פרטית המבקשת להעניק משנה תוקף להתחייבויות שנטלה על עצמה המדינה זכתה לרוב של 64 בקריאה טרומית (ב-18.7.07) ונכון לעת כתיבת המאמר מונחת על שולחן ועדת הכלכלה. מטבע הדברים, היוזמה התקבלה בהתנגדות עזה במגזר הערבי, אליה הצטרפו קולות רמים באקדמיה ובחוגי התקשורת.
ההתנגדות העזה והקשה (כותרת "מדינה יהודית וגזענית" ב"הארץ") מסגירה אי הבנה בנוגע למהות קק"ל כמו גם בורות מפתיעה ביחס להיסטוריה הציונית. ניתן לתהות אלו עמדה היתה מובעת כלפי רעיון של הלאמת אדמות הוואקף המוסלמי או נכסי הכנסיה בא"י, שלפי חוקים הפנימיים אינם מוחכרים למי שאינו בן דתם.
מאז היווסדות קק"ל היא רכשה יותר מ-2.5 מליון דונם, הכשירה מליון דונם לחקלאות ועוד. ואולם, המערכת המשפטית מבקשת להצר צעדיה, לא עקב שחיתות שפשטה בה או הפרת החוק, אלא נאמנות לחזון בשמו קמה ולמענו פעלה.
הסיפור של קק"ל הוא רק חלק מהתמונה. הביקורת על המדיניות ה"מפלה" היא חלק מהתקפה משפטית על הלגיטימציה של הציונות. חוגים רבי השפעה בחברה ובממסד, שאימצו שיח זכויות ליברלי קיצוני, מרוממים את השוויון למול האינטרסים הביטחוניים, שיקולים מוסריים שהביאו לכינונה בבחינת צדק היסטורי ונגד זכות הקניין.
מול אמירות של ברק לפיהן "זכויות במה אינן במה לכליון לאומי" נשללה הלגיטימיות של ההתיישבות הקהילתית היהודית בקעדאן. כיום ביהמ"ש עשוי להחליט שישראל אינה רשאית לכבד את התחייבויותיה לקק"ל. יש לזכור שרק 13% מהקרקעות הן בבעלות קק"ל.
השלב הבא ברור לכל מי שעיניו בראשו. לאחר שהאפליה לכאורה בקרקעות תתוקן, יבוא תורו של חוק השבות ולאחריו סממנים נוספים של ה"אתנוקרטיה" היהודית. הכנסת וציבור גדול הרואה עצמו ציוני בתכלית יתנגדו, אך בהיכלי בג"ץ ומערכת המשפט נושבת רוח אחרת. למרות שהשופטים לא יתייצבו בגלוי מול רעיון המדינה היהודית, ספק אם יגנו עליו באפקטיביות מול הדרישה לאמץ רעיון שמצטייר כנאור ודמוקרטי יותר- "מדינת כל אזרחיה".
איך אפשר לבלום את הסחף? ראשית, ע"י העברת הדיון בשאלו תהרות גורל מהזירה המשפטית אל החברה בכללותה. סמכות ההכרעה צריכה להיות בידי העם ונציגיו בבית המחוקקים והממשלה ולא בידי אליטה מצומצמת של משפטנים מקצועיים שלא נבחרו. שינויים מרחיקים לכת באופי המדינה, בתשתיתה הערכית והחוקתית עליה ניצבת דורשים את תמיכת הרוב המכריע מהציבור. המבקש להגן על הדמוקרטיה לא יכול לעשות זאת בדרך אנטי דמוקרטית המתעלמת מרצון הבוחר ומההליכים הפוליטיים המבטאים אותו.
ישראל אינה יכולה ואינה צריכה להפלות את המיעוטים החיים בקרבה, עליה לדאוג לסיפוק צרכיהם ולכיבוד זכויותיהם הלגיטימיות. אם תפעל אחרת, תבגוד בערכיה. ואולם- ישראל היא קודם כל מדינה יהודית, זו היתה משאת לב מקימיה וזה הצידוק והטעם העיקרי לקיומה. במשך השנים הגשימה את יעודה הודות למחויבותה העמוקה לעם היהודי וליעדים המרכזיים של הציונות- עלייה, התיישבות ובטחון. ויתור על יסודות אלו, כדי להיות אטרקטיבית יורת בעיני מבקריה מפנים ומחוץ, יעמיד את הבית הלאומי כולו בסכנת קריסה. לעת עתה הציבור היהודי מתנגד להפקעת המדינה היקרה לו (והקרקעות עליהן נבנתה), עליו לדרוש ממנהיגי ישראל לגלות נחישות דומה.
