מלחמת השפות- מתוך "החינוך העברי בארץ ישראל"-רחל אלבוים דרור, עמ' 309-350,
מלחמת השפות כנקודת מפנה
מלחמת השפות היתה נקודת מפנה בארגון מערכת החינוך בישראל. עד אליה התפתחה מערכת החינוך ביקר ע"י יחידים וההסתדרות הציונית נמנעה מלהתערב. לאחר מלחמת השפות עוצבה מערכת החינוך בעיקר בהשפעת תהליכים פוליטיים אינטרסים קבוצתיים שפעלו בתוך ההסתדרות הציונית.
המרד בחברת "עזרה" למען ההוראה בעברית והמאבק בטכניון היו הגורמים שמיקדו את המאבק הפוליטי למיסוד השפה העברית, אולם מלחמת השפות לא הצטמצמה לבעיה לשונית בלבד. מלחמת השפות הפכה לסמל של תחיית התרבות הלאומית ופריקת עולן של חברות אפוטרופסיות מהיישוב. היו לה השלכות מרחיקות לכת על ההתפתחות החברתית והרוחנית של היישוב, בכך שהובילה לאיחוד החינוך העברי ולמנופול ציוני על החינוך, בהנהגת המוסדות הציוניים המרכזיים.
קלוזנר מונה 3 תקופות בהתפתחות היחס לעברית: א. התקופה הרומנטית-העברית כשפת עבר, לשון הקודש.ב. התקופה התרבותית- העברית כקניין לאומי-תרבותי ג. התקופה המדינית-העברית כקניין מדיני. במלחמת השפות בא לידי ביטוי הערך המדיני של העברית, אע"פ שהמלחמה התחוללה בתוך מערכת החינוך.
מלחמת השפות היתה קו פרשת מים ביחסים בין היישוב בא"י לתנועה הציונית בתפוצות.לראשונה כפה היישוב החלטה מדינית על ההסתדרות הציונית העולמית . זאת תוך גיוס החברה היישובית לפעולה מאוחדת: "כיבוש החינוך מידי אפוטרופסיו".
מלחמת השפות ביטאה מאבק בין השקפות עולם שונות: השקפת עולם ציונית מול השקפת עולם ליברלית של תנועת ההשכלה, ביו מוקדי ההשפעה של המשכילים מהיישוב הישן והעלייה הראשונה לבין הצעירים בני הארץ והעלייה השנייה. מלחמת השפות מסמלת את נצחונו של הדגם הציוני- לאומי במערכת החינוך הארץ ישראלית ושל אנשי העלייה השנייה בהסתדרות המורים.
חברת "עזרה" בארץ ישראל
מלחמת השפות פרצה סביב לשאלת שפת ההוראה בטכניון ובבי"ס הריאלי, שעמדה להקים חברת "עזרה" בחיפה. חברת עזרה נוסדה בגרמניה ב-1901 מתוך חשש מההגירה היהודית ממזרח אירופה לגרמניה לשם לימודים. בנוסף, למשרד החוץ הגרמני היה עניין ב"עזרה" בכדי להפיץ את השפה הגרמנית ולהרחיב את השפעתה במזרח התיכון. המשכילים הירושלמים (אפרים כהן –רייס ודוד ילין) היו גורם מקומי שהאיץ בחברת "עזרה לפתוח מוסדות בארץ. ב-1904 נפתח בית המדרש למורים. פעולותיה של "עזרה התפתחו מהר ותוך 10 שנים למדו במסגרת המוסדות של "עזרה" 44.5% מתלמידי בתי הספר בארץ.
פעולותיה של "עזרה" התקבלו בחברה הציונית ברגשות מעורבים. מצד אחד היא פיתחה ותמכה במערכת החינוך ואף לימדה עברית כמקצוע במוסדותיה, מצד שני אנשי החברה הצטיירו כמתבוללים וכאירופאים. כאשר הוקמה "עזרה" כבר היתה העברית מקובלת בבתי ספר בארץ ולכן לימדו גם ב"עזרה" עברית, בניגוד לבתי ספר של כי"ח שהוקמו מוקדם יותר ובהם לא לימדו עברית. בניגוד לבתי הספר העבריים שבהם נלמדו כל המקצועות בעברית מתוך שליחות לאומית, במוסדות "עזרה" נלמדה העברית כמקצוע נוסף, לצד מקצועות נועדו להכשיר את העלית להשתלבות בלימודים מתקדמים באירופה. הגישה הפילנתרופית וההתכחשות הלאומית שאיפיינו את "עזרה" הפכו אותה ליריבה פוטנציאלית ויעד להתקוממות נגדו.
המאבק על שפת ההוראה בטכניון
ב-1912 התכנסה ועידה של נציגי מוסדות היישוב ומוסדות החינוך במטרה למצוא דרך לשנות את ההחלטה בנוגע להוראה בגרמנית בטכניון. קלוזנר הציע כי מורי הגמנסיה ישבתו, הצעתו לא התקבלה והוחלט שצריך לשתוק ולהמתין. שאלת ההוראה בטכניון הטרידה רבים ממנהיגי הציונות בינהם אחד העם וז'בוטינסקי " הוראה בגרמנית בטכניון תהיה לא רק עלבון גדול להשפה הלאומית, אלא אף ובעיקר נזק גדול להציונות בתור תנועה לאומית- מדינית." על אף התפשטות השימוש בעברית בקונגרס ה-11, הדרמה של מלמת השפות התרחשה בארץ. התקבלו החלטות באופן בלתי תלוי במוסדות התנועה הציונית, צעד ראשון בתהליך העברת המרכז מהתפוצות לארץ.
לאחר ההחלטה ללמד בטכניון בגרמנית, פרץ מרד כנגד חברת "עזרה". נציגי התנועה הציונית בדירקטוריון של הטכניון (אחד העם ושמריהו לוין ) התפטרו.את המרד ליבו תלמידי בית המדרש למורים של "עזרה" בשיתוף אנשי העליה השניה ואנשי "הפועל הצעיר".המאבק בדבר שפת ההוראה בטכניון הפך למלחמה כוללת ב"עזרה". החלו בהשבתת בתי הספר בדרישה ללמד בהם בעברית .
מפלגת "הפועל הצעיר" גילו במיוחד מעורבות בנושא המלחמה ב"עזרה" והגו את סיסמאת הקרב "כיבוש החינוך מידי החברות הפילנתרופיות" ויצאו בחריפות כנגד " הרוח הזרה השוררת בבתי הספר של עזרה".
התקוממות התלמידים
תלמידי בית המדרש למורים הם שהחלו את ההתקוממות. שפת ההוראה בטכניון היתה רק הטריגר לרוחות ששלטו במוסד במשך תחילת העשור השני. התלמידים מרוסיה , שהיו חדורים ברוח המהפכנות הם שהובילו את ההתקוממות. רבים מהם היו חברים ב"הפועל הצעיר" שהתנגדו להתרפסות בפני תרבות אירופה והיו חדורים בהתלהבות ציונית-לאומית. (הם גם העלו את המחזה "וילהלם טל" בעברית בתור "בר גיורא" בתרגום דוד ילין). עוד בתחילת העשור שלחו תלמידי המוסד מכתב למורים העבריים שבו ם יוצאים כנגד הזנחת העברית והשתלטות הגרמנית והתרבות האירופית על בתי הספר. התנהגות זו של התלמידים נגדה את רוח המוסד. ראשי המורדים הורחק מהמוסד ואחרים דוכאו.- אך דבר זה רק הגביר את התתקוממות בקרב שאר התלמידים.מלחמת השפות אם כן, פרצה בשני מוקדים באותו הזמן: מוקד אחד סביב שאלת שפת ההוראה בטכניון- בברלין, המוקד השני סביב המתחים בין תלמידי הסמינר לחברת עזרה- בירושלים. בהמשך התחברו שני המוקדים.
ב-1913 יצאו תלמידי בתי הספר התיכוניים (הגימנסיה,בית המדרש למורים וכו') כנגד שפת ההוראה בטכניון ושלחו מכתב לדירקטוריון בברלין. לתלמידי הגמנסיה היה ארגון שקראו לו "ההסתדרות המצומצמת" שעוצב בהשפעת חוגי פועלים של העליה השניה.לארגון היו מתחים שונים עם הנהלת הגמנסיה על רקע פעילותו. מלחמת השפות היתה אפיק טוב לחברי ההסתדרות המצומצמת למלא תפקיד פוליטי- ציבורי תוך גיוס של תלמידי בית המדרש למורים לפעולה משותפת. שמריהו לוין ואחד העם הגיבו בביקורת על ההתערבות של תלמידי הגימנסיה בעניין הטכניון.
הסתדרות המורים מצטרפת למערכה
מזכיר הסתדרות המורים, יוסף לוריא, הכין תזכיר נגד לימודים בשפה הגרמנית בטכניון, אבל המורים ב"עזרה" חששו לחתום.בניגוד לעמדה המהוססת של המורים, התלמידים קיימו אסיפת מחאה ושלחו מכתבים להנהלת הסמינר למורים.תלמידי סמינר המורים איימו לעזוב את המוסד אם תישאר ההחלטה על תילה. סניף המורים ביפו קיבל החלטות חד משמעיות:לחייב את מרכז המורים לייסד אגודה שתקבל על עצמה את הבעלות על מוסדות החינוך, להשבית את בתי הספר של "עזרה" אם לא יתקיימו בהם הלימודים בעברית ולייסד קופת שביתה.
היערכות למרד ב"עזרה"
בשלב זה נכנסו שני גורמים לפעולה מואצת: הפועל הצעיר וסניפי המורים ביפו ובמושבות שבהם שלטו אנשי העלייה השנייה. אלו הבטיחו לתלמידים כי יתמכו בהם בשביתתם. סניפים אלו התגלו כרדיקאלים ודרשו מאבק כולל בחברה הפילנתרופית המתנכרת לשאיפות הלאומיות.גם מורי הגליל העליון תמכו במאבק.המורים בסניפים אלו קיבלו עליהם שינוכה מהמשכורת שלהם אחוז אחד בכדי להקים בית ספר עברי בחיפה, ועשרה אחוזים כדי לתמוך במורים מ"עזרה" ששובתים. מרכז ההסתדרות המורים הנהיג את המלחמה.הצעירים הנלהבים ואנשי העלייה השנייה שילהבו את כל היישוב. הוחלט על מאבק רשמי של היישוב בחברת "עזרה" ועל ייסוד אגודה לניהול החינוך בישראל.
השביתה
ב-16 בנובמבר 1913 הוכרזה שביתה במוסדות של "עזרה" והתלמידים לא הגיעו לבתי הספר. אסיפות עם סוערות התכנסו בכל חלקי הארץ .( יש תיאור מפורט ומצחיק עד דמעות של כל מיני תהלוכות מחאה כשהמנצחת היא תהלוכה של עיוורים עם שלטים בכתב ברייל. היסטרי, אשאיר לכם את התענוג לקרוא מהמקור).
המורים שעבדו בבתי ספר של "עזרה" עמדו בפני דילמה, האם להצטרף למאבק או לא. רבים מהם שימשו כקבוצה מקשרת בין היישוב הישן ובין בתי הספר המודרניים, בין החינוך המסורתי למודרני ועכשיו נקלעו בין תרבויות ובין נאמנויות. חוצמזה, התנאים הכלכליים והמקצועיים היו הרבה יותר טובים ב"עזרה" מאשר בכ"יח ובמוסדות העבריים. דוד ילין היה מראשי הסתדרות המורים, אבל גם מנהל הסמינר של "עזרה", ונמנע מלהגיב בצורה ישירה, אם כי תמך במאבק. לעומת זאת, בנו, שהיה מורה ב"עזרה" התפטר יחד עם מורים נוספים . בסופו של דבר הצטרפו רבים מהמורים ב"עזרה" למאבק. היו בסיפור גם מטענים של המורים בירושלים כלפי סניפי המורים ביפו שהתנהגו באפוטרופסיות כלפי המורים בירושלים והכתיבו להם את צעדיהם. מוסדות של "חדר תורה" (מוסד שקשור למה שלעתיד יהיה "המזרחי")הצטרפו גם הם למאבק. החרדים מהיישוב הישן תמכו "בעזרה".
לאחר שרוב המורים ב"עזרה" הצטרפו למאבק הגיע ארצה ראש חברת "עזרה", ד"ר פאול נתן, שהיה משוכנע שהמורדים יחזרו בהם. לאחר שרבים מהמורים התפטרו ובהם גם דוד ילין שלח נתן שוטרים להרחיק מורים שהתפטרו ובאו להיפרד מתלמידיהם בביה"ס. דבר זה עורר מהומה. נתן מצידו ניסה להעמיד את המאבק כעומד כנגד הדת, כפגיעה בלשון הקודש, ולזכות בתמיכה של הציבור הירושלמי הדתי.
החלו להיפתח ע"י הסתדרות המורים וועד החינוך בתי ספר עבריים, המקבילים לבתי הספר של "עזרה". בבתי הספר של "עזרה" נותרו תלמידים מעטים, שכונו בוגדים וחשו מאוימים.
תפנית במדיניות ההסתדרות הציונית
בהסתדרות הציונית העולמית שהועמדה במפתיע בפני ההתפתחויות בארץ, היו הדעות חלוקות: בעיקר היתה התמרמרות על כך שהיישוב פעל באופן עצמאי בלי לשתף את המוסדות הציוניים. היו כאלה שתמכו וראו מלכתחילה את עזרה כמייצגת את האינטרס של גרמניה. היו בהסתדרות מתנגדים שראו את הנטל הכלכלי של מערכת חינוך המופעלת ע"י ההסתדרות כפוגעת בקידום מפעלים ציוניים אחרים.והיו שהתנגדו לאופי האלים של המאבק.
מלחמת השפות לא שינתה באופן משמעותי את תכניו ושיטותיו של החינוך העברי,אבל ביתה בעלת משמעות פוליטית. ההסתדרות הציונית היא זו שהפעילה מעתה את מערכת החינוך. לא מדובר בהחלטה שהתקבלה על ידי המוסדות אלא בהחלטה שהגיעה מלמטה וחייבה את התנועה הציונית לפעול ולקחת על עצמה תחום זה.
התהליכים שמאחורי התופעות
הצלחתן של קבוצות קטנות של צעירים רדיקלאיים לסחוף אחריהן את הציבור ואת המוסדות בארץ ובתפוצות התבססה על הלהט הלאומי שפעם בקרב היישוב וקיבל ביטוי במלחמת השפות.
במלחמת השפות היו שני כוחות מניעים עיקריים: התלמידים והפועלים. בקרב התלמידים אפשר לראות קישור בין התפקיד שמילאו התלמידים במלחמת השפות לבין פולחן הנוער שהתפתח ביישוב באותה העת. יש אומרים שמתוך מאבק זה שבו התמרדו תלמידים נגד מוריהם צמח נוער שלא מקבל עליו סמכות ומתנהג בחוסר נימוס עד היום.
במלחמת השפות התגלתה לראשונה מעורבותן של מפלדות פועלים והשפעתן על עיצוב מדיניות החינוך. הנוער נמשך אחרי המרדנות של מפלגות הפועלים ואחרי הסיסמאות נגד הפילנתרופיה והחינוך האירופאי הגלותי.הקשר בין הפועלים והמורים בני העלייה השנייה נתן למורים לגיטמציה וביטל במידה מסויימת את התדמית של המורה " המלמד הבטלן ואיש הרוח התלוש" והפך אותם לחלק מרכזי מהתרבות המתחדשת.
מלחמת השפות כביטוי לתהליכי יסוד
לסיכום, מלחמת השפות כוללת בתוכה מספר מישורים :
מישור תרבותי:מעמד השפה העברית כלשון לאומית והיכולת שלה לשמש בפועל בכל התחומים.
מישור פוליטי:מלחמת השפות קבעה עובדות שכפו על ההסתדרות לקבל על עצמה את האחריות על החינוך בארץ.
מישור יחסים בינלאומיים:יחסים עם גרמניה, השתחררות ממנה מול צורך בתמיכתה ערב מלחמת העולם הראשונה.
מישור ההסתדרות ציונית מול היישוב בא"י:מתח מול השאיפה של היישוב לאוטונומיה ולהתעצמות
מישור חברתי: התעצמות של מפלגות הפועלים המעיד על תחילת ההגמוניה של השמאל.
מישור בין דורי:התגבשות תרבות הנוער הארץ-ישראלי, מרד הצעירים כנגד הממסד
מישור תהליכי ההחלטה:התגבשות דפוסים של קבלת החלטות מחוץ למוסדות המוסמכים
חשיבותה של מלחמת השפות בשינויים שגרמה תוך תקופה קצרה של ארבעה חודשים במפת הסמכות בחינוך העברי. מתחיל עידן חדש של מיסוד מערכת חינוך לאומית, משמגמתה רכישת מונופול על מערכת החינוך.
