שנות ה-60 בישראל הן שנים תוססות ביותר. בשנים אלו גדל דור חדש שמפתח תרבות מנוגדת לזו של ההורים. תרבות של מתירנות מינית, סמים, הופעה חיצונית שונה, ערכים שונים וכו'. הסטודנטים הופכים לגורם פוליטי מתסיס ומשמעותי-מקור לשינוי חברתי. צריך להבחין כי מרד הסטודנטים היה בפריס. האוניברסיטה הפעילה ביותר בישראל היא אוניברסיטת בר אילן. בשביל מרד סטודנטים איכותי צריך מיקום גיאוגרפי רגיש.
הויכוח בין אתונה וספרטה התחיל להתעורר בגלל השאלות של המחזה "מלכת האמבטיה". הדיון היה קיים בחברה הישראלית עוד הרבה לפני כן. כבר בשנות ה-50 אנחנו מוצאים התייחסויות לצביון המדינה בבואה להגדיר את עצמה. האם החינוך צריך להיות מיליטיריסטי. האם הצבא מכתיב דברים בחברה הישראלית וכו'. המעניין הוא שגם בשנות ה-50 הצבא לא ממש מעורב באופן נראה בחיים הפוליטיים. הכניסה של הצבא לתוך המערכת האזרחית מתחילה להגיע אחרי מלחמת ששת הימים. אמנם, בבחירות לכנסת הראשונה היו לובשי מדים שהיו ברשימות של המפלגות אך הם לא כיהנו בכנסת ובמקום מסויים ניתן לכרוך זאת בחבלי לידה של המערכת הפוליטית.
הכניסה היותר אינטנסיבית מתחילה לאחר 67. המותג "איש צבא" נהיה מותג רצוי ומנצח. המפלגות החלו לחזר אחרי אנשי הצבא. המעניין הוא שלאחר ששת הימים אנחנו רואים את אנשי הצבא מתפרשים על מגוון רחב של מפלגות. הדבר מעניין משום שאחת הטענות הבסיסיות נגד מפא"י היתה שחלק גדול מהמינויים שלהם היו באוריינטציה פוליטית. לכאורה כמעט ולא ראינו מינויים של אנשי צבא המזוהים באופן ברור עם אסכולות אחרות.
עם זאת, אחת הדמויות המרכזיות בפרקליטות הצבאית הראשית הוא מאיר שמגר. שמגר ב-48 היה חבר באצ"ל, התגייס לצבא משורות האצ"ל, היה מועמד מטעם חירות ובכל זאת הצליח להתקדם. כמו כן, מייד לאחר המלחמה אנחנו רואים פיזור של קצינים בכיים במפלגות שונות ולאו דווקא מפא"י. ביניהם רבין למפא"י, שרון לחירות וכו'.
אנחנו לא רואים כניסה לפוליטיקה המפלגתית בלבד. הסגל הדיפלומטי מתחיל לכלול קצינים לשעבר.
חשוב לזכור כי בימי העצמאות הרחובות קושטו בדגלי ישראל, דגלי צה"ל, דגלי החילות ותמונות של נשיא המדינה, ראש הממשלה והמטה הכללי.
