מדוע שלאומיות תקבל אופי אימפריאליסטי. בעיקרון תרצה לבסס את שליטתך רק בשטח של המדינה, אם תתפשט המדינה שלך תהפוך ליותר הטרוגנים. בגלל זה לאומנים עקביים כמו מאציני התנגדו לאימפריאליזם. כאשר רוסיה ניסתה להשתלט על הבאלקאן, היא השתמשה באידיאולוגיה פאן-סלאבית. לאומיות אינה רק אידיאולוגיה מחשבתית אלא גם רגש. לפענים אבל הם סותרים זה את זה. הגישה המקורית אומרת שכל לאום זכאי לעצמאות פוליטית, אבל הרגש גרום להעדיף את הלאום שלך. לאומיות כרגש זה עניין של כבוד ועוצמה. אפשר לנסות לדלל לאומיות, כמו הכורדים. המושבות לא כלולות במדינת לאום שלך. אינדיבידואליסט ליבראלי יכול לדאוג לאחרים, אבל רגשית במיוחד לעצמו. אך אם תלך ברחוב ותשיר שאתה מעל כולם, די מהר ילמדו אותך לקח, אבל אם זה בתור אומה שלמה וחזקה זה יותר קל. מכיוון שיש הבדלים בעוצמתן של מדינות שונות, אפשר לקוות להשליט הגמוניה על עמים חלשים יותר. לכן האופי של לאומיות קשור למידת העוצמה של המדינה. ככל שהלאום שלך יותר קטן, הלאומיות שלך תהיה יותר טהורה. אם אתה לאום חזק, ייכנסו אלמנטים אימפריאליסטים ללאומיות שלך, ותרצה להתעלות מעל אחרים. אם הלאום שלך חזק, אבל אתה מרגיש מאוים, יש כאן תערובת נפץ. באירופה של המאה ה-19 יש שני לאומים במצב כזה – הגרמנים והאיטלקים. במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה קיים בגרמניה קשר בין לאומיות וליברליזם. הרטוריקה של המיעוט לא הייתה כל-כך סובלנית. לדוגמא – ארנסט מוריץ ארנדט. בזמן המלחמה נגד נפוליאון (1813) כתב פמפלט על שנאה לאומית. האם היא דבר טוב או רע? טוב והכרחי, ומשתלב מצוין עם הנצרות. האל רוצה אומות נפרדות, שלא תתמזגנה זו עם זו. האל השתיל בנו גם שנאה, כדי שנשאר נפרדים. לכן יש לשנוא כובשים צרפתים. היה גם אנטישמי, עבר עד מהפכת 48' זה הסתדר בין הליבראליזם והלאומיות. אחר כך התמונה השתנה – האיחוד הפוליטי של גרמניה גרם ללאומיות שלה לעבור אבולוציה מעניינת. האיחוד התבצע בשנות השישים, וב-66' כבשה גרמניה את הדרום, וב-71', כתוצאה מהניצחון הפרוסי על צרפת, הוקם הרייך השני. האיש שהוביל את זה היה רה"מ פרוסיה, אוטו פון ביסמרק. קיימת תדמית, שביסמארק עשה את זה כחלק ממשטר ריאקציוני. אבל האיחוד של גרמניה לא היה רעיון שמרני, אלא ליבראלי מהפכני. הפרל' שהתאסף בפרנקפורט שם לו למטרה לחוקק חוקה עבור גרמניה מאוחדת. ליבראלים מתונים יותר רצו לראות גרמניה קטנה, ואילו רדיקאליים רצו אותה גדולה (כוללת את אוסטריה). כך או כך הם נכשלו, כי המלך סירב. הכוחות השמרניים האריסטוקרטים בתוך פרוסיה ראו באיחוד סכנה לסדר הקיים. בתחילת שנות השישים פרץ ויכוח בין המלך לחברי הפרל'. הוא רצה לבצע רפורמה צבאית, והפרל' לא תמך בזה, כי זה היה מחזק את הכוחות השמרניים במדינה. בשנת 62' המלך מינה את ביסמארק, שהיה יונקר – אריסטוקרט בעל אדמות, שהתיישבו ממזרח לנהר האלבה. היה לו מוניטין של ארכי-שמרן, והביאו אותו כדי להביס את הליבראלים. אבל ביסמארק הגיע למסקנה שאיחוד גרמניה זה דבר בלתי נמנע, אם רוצים להציל את הסדר האריסטוקרטי. האיחוד לא התבצע בתנאים של הליבראליים אבל, אלא בסדרה של צעדים צבאיים חד-צדדים, בדרכו של ביסמרק. ניצח בשלוש מלחמות, וכפה על אירופה את איחוד גרמניה. השמרנים המסורים התנגדו בהתחלה, כי הם חשבו שזה ליבראלי. לליבראליים הייתה דילמה – שני אידיאלים: החופש, וגרמניה המאוחדת. והינה יש רה"מ שהצליח לבצע את האיחוד שהם לא הצליחו במשך עשרות שנים, ובלי להפוך לליבראל. מרביתם החליטו להצטרף לביסמארק, והם הקימו מפלגה חדשה – המפלגה הלאומית הליבראלית (עם הצלחה לא מתווכחים). האחרים הקימו את המפלגה הפרוגרסיבית, שהישראלית הייתה אחת מצאצאיה. בתמורה הם ויתרו על רפורמות בסדר החברתי, והשלימו עם ההשפעה של האריסטוקרטיה והצבא. אידיאל המדינה העצמאית התגבר על החופש. מי שסימל את השינוי היה היסטוריון מפורסם בשם היינריך פון טרייצ'קה, שהתחיל כליבראל אינטלקטואלי, אבל נהיה אחד האידיאולוגים של הלאומיות הפרוסית השמרנים. המדינה הייתה קודם רק אמצעי למדינת הסדר. אבל מדינה בזירה הלאומית זה הכי חשוב – מדיניות חוץ זה תמצית הפוליטיקה. הייתה לו תפיסה פסימית של העולם, ראה אותו כזירה של תחרות מתמדת, בה זוכה העוצמה, לא האידיאל. MACHTPOLITIK. בכל זאת, המדינה חייבת להעניק זכויות רבות לאזרחים. לא ראה בה ישות אורגנית, רק מנגנון. מדינה ולאום כשני דברים שונים, המדינה היא מסגרת בה מתקיים הלאום. אמנם ישנם אלמנטים תרבותיים בהגותו. תמך בתנועות האנטישמיות – טען שיהודים הם בעלי תרבות שונה, בעיקר כאלה שמהגרים לגרמניה מפולין. רבים חשבו שגרמניה מאוחדת לא תשיג יציבות כל עוד לא תושג אחידות חברתית.
ראה גם: אימפריאליזם – סיכום מורחב
