הסוציאליזם עלה במהלך המאות ה-19 וה-20 כתוצאה מסלידה מערכי הבורגנות והתפיסה הליברלית שליוותה אותה. קארל מרקס , אחת הדמויות החשובות של הסוציאליזם, האמין שבתנאי הקפיטליזם העוני רק יגבר, ותהיה מהפכה חברתית שתבטל את הרכוש הפרטי. מרקס לא האמין שאפשר להגיע לסוציאליזם באמצעות רפורמות הדרגתיות. על פי מרקס והתפיסה של הסוציאליזם שלו על מנת להשיג שינוי מהותי יש לבטל את המדינה הבורגנית. בשנות ה-70 שלהמאה ה-19. בניגוד לתחזיות של מרקס, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ההתפתחות הכלכלית לא הייתה מלווה בהתרוששות הפרולטריון אלא בעלייה מתמדת בשכר וברמת החיים. המגמה הזו כללה גם התרחבות של זכות הבחירה ובאופן כללי תנועה מקפיטליזם "טהור" אל עבר תפיסה ופרקטיקה של מדינת רווחה.. העובדות האל גורמות לסוציאליסטים רבים לפקפק בגישתו של מרקס שהמדינה היא כלי רק בידי הבורגנים, ונוצרת תמיכה לפעילות של השתתפות במשחק הדמוקרטי. כך עולה הסוציאליזם הדמוקרטי, אך עם הבדלים בין מדינות.
סוציאליזם דמוקרטי בתוך אנגליה – ראינו שהאופי של המחשבה המדינית הבריטית שונה מזה של המחשבה ביבשת. ראינו שבאנגליה התרבות הפוליטית יותר ליבראלית ואינדיבידואליסטית, מבוססת על מסורת ארוכ השל משטר חוקתי ושמירה על זכויות. מזג הרוח הליבראלי חדר גם לתפיסות שמלכתחילה לא היו ליבראליות. כך קרה שלא נוצרה איבה בין אידיאולוגיות. המרקסיזם, שלא כמו הסוציאליזם, מעולם לא חדר לפוליטיקה הבריטית ואפילו לא כל כך למחשבה המדינית והפילוסופיה שלה.. אמנם מרקס חי ועבד בלונדון, והוגים רבים הכירו את כתביו, אבל הוא אף פעם לא הפך לגורו של ההוגים הסוציאליסטים הבריטים כפי שהפך להשראה בעבור ההוגים של הסוציאליזם ביבשת. היחס לפוליטיקה של הסוציאליזם הזה היה פרקטי – לא חשבו שלאינטלקטואליים צריך להיות מעמד-על, ולכן ההתנהגות הייתה בעיקר פרגמטית – מאבק להעלאת השכר, יום עבודה קצר, חקיקה חברתית. גם הליברליים, מתוך סיבות פרגמטיות, אימצו חלק מהשיטות הסוציאליסטיות, ולא ראו בזה סתירה. באופן טבעי הוגי הדעות של הסוציאליזם מיקמו את עצמם בצד השמאלי של המפה הפוליטית שבמרבית מדינות העולם מתעצבת של ציר של שמאל סוציאליסטי מול ימין שנוטה יותר לכיוון של ליברליזם וכלכלת שוק
