על פי מרקס אופי החברה נקבע על ידי צורת הייצור. ניתן לעשות הבחנה בין מה שמרקס מכנה בסיס לבין מבנה-העל. בסיס מתייחס לייצור הכלכלי, ומבנה העל כולל את כל השאר: המוסדות, האמונות הדתיות. לכל מה שקורה במבנה העל יש משמעות שולית בלבד, הוא תלוי בבסיס הכלכלי. בשביל הגל שני הדברים המרכזיים הם מדינה וחיי הפילוסופיה. אבל מרקס טוען שהדברים האלה נקבעים על ידי הבסיס הכלכלי. בחברות חקלאיות יש מכשירים קצת יותר מפותחים. יחסי הייצור זה בעצם כללים המסדירים את תהליך הייצור, ולמי תהיה שליטה על אמצעי הייצור. לפי מרקס המשאב העיקרי בחברה החקלאית היא קרקע, ולכן השליטה עליה מקנה שליטה על אמצעי הייצור. כך בחברה הפיאודלית. האינטרס של כל מעמד שליט הו אלשמור על אמצעי הייצור הקיימים. לכל בן-אדם יש זכות אובייקטיבית לתמורה הולמת עבור עבודתו, ואם הזכות הזו נשללת על ידי מישהו האיש מנוצל. זה לא משנה אם האיש מקבל הרבה או מעט, הוא מנוצל כל עוד הוא לא מקבל תמורה הולמת. יש מדד אובייקטיבי שעל פיו אפשר לקבוע את זה, טוען מרקס. בטווח הארוך, המעמד המנוצל ינסה להשתחרר מהניצול, אבל עד אז המעמד העליון מצליח לעשות מה שהוא רוצה. איך? מנגנון דיכוי – צבא, משטרה.
לפי מרקס בתקופה העתיקה המעמד השליט היה מעמד בעלי העבדים, וכך גם נראה אופי המדינה. בימי הביניים – הפיאודלים. לכל מעמד שולט יש גם את התרבות שלו – כך אפשר לדבר על מדעי רוח בורגניים. על גיזו היה אומר, כי ההיסטוריה שלו היא לא אובייקטיבית, אלא מבטאת את שאיפות הבורגנות. מרקס רצה חוקים לאומדן היסטורי אובייקטיבי. לא משנה מה אנשים חושבים, הם חיים תחת תודעה כוזבת, הם חיים תחת ניצול. תרבות זה דבר עם אלמנטים נצלניים בסיסיים. יש רק דרך אחת להשתחרר מהתודעה הכוזבת – הסתכלות אובייקטיבית על המציאות החברתית. על מנת שהחברה תוכל לממש את הפוטנציאל היצרני שלה, יש צורך בהתאמה בין אמצעי הייצור לכוחות הייצור (כוח עבודה ואמצעי ייצור ביחד). ברמות שונות של התפתחות דרושים יחסי עבודה שונים. ברמה התעשייתית, הדרך הטובה ביותר היא הדרך הקפיטליסטית. לו היינו רוצים לסדר את זה על בסיס עבדים, זה לא היה מסתדר, והיעילות הייתה יורדת. עבדים זה משהו שהתאים לחברות העתיקות.
האנושות כל הזמן משכללת את הטכנולוגיה, אך לפי מרקס יחסי הייצור נשארים סטטיים, כי המעמד השולט לא מעוניין לפתח אותם. כל התפתחות טכנולוגית מגבירה את הפער בין יחסי הייצור לאמצעי הייצור. המצב הזה יוצר מתח, עד שהפער כה גדול, שהמעמד השולט לא מסוגל לשמור על כוחו. אז מגיעה המהפכה. כל מהפכה מסמלת מעבר מסדר ריאקצוני שמעכב את ההתקדמות, לסדר פרוגרסיבי. מידת הפרוג' זה דבר יחסי. אין ריאקציוניות או פרוגרסיביות מוחלטת, למעט הקומוניזם. עד אז ההיסטוריה בהתפתחות נמשכת. המהפכה הצרפתית הייתה אירוע פרוג'. בעיני מרקס היא הדוגמא האולטימטיבית של מהפכה במובן המרקסיסטי – התאמה בין אמצעי הייצור לכוחות הייצור. המהפכה ביטלה את ההסדרים שעיכבו את ההתפתחות, והביאה לשלטון את המעמד הבורגני. מהפכה בורגנית. אבל היא לא השלב הסופי, תהיה גם המהפכה החברתית. בשלב ההיסטורי של המהפכה הצרפתית לא היה סיכוי למהפכה הקומוניסטית, וגם לא להצעות של היעקובינים. המהפכה היחידה שיכלה לקרות הייתה הבורגנית. הבורגנות שיחקה תפקיד מתקדם בהיס'. החלק הראשון של המניפסט הוא שיר הלל לבורגנות. ראה בה משהו שונה ממעמדות שליטים אחרים, אשר היו מאוד שמרנים ולא התעניינו בשכלול טכנולוגי. הבורגנות חיה בתנאי התחרות של השוק, וכלן היא נאלצת לשכלל את אמצעי הייצור. כתוצאה מכך יש גלובליזציה של המשק, ונהרסים החיים השונים, כגון חיי הכפר. למרקס לא היה זמן לנוסטלגיות כפריות. אופי הבורגנות מגביר את הקצב של השינוי ההיסטורי. כבר עכשיו אפשר לראות כיצד הבורגנות הופכת ממעמד פרוגרסיבי למעמד ריאקציוני. יחסי הייצור הבורגניים מתחילים לפגוע בהתפתחות. תהליך הייצור סוחף את החברה כולה, ולא משאיר מקום לפעילות כלכלית אחרת. או שאתה משקיע הון או שאתה מקבל שכר מבעליו. לכן אחת ההצעות של החברה הקפיטליסטית היא הומוגניזציה של החברה, ויצירת שני מעמדות – קפיטליסטים ופועלים.
